בתשובה לזהר מיכלובסקי, 01/09/02 4:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זוהר, אולי זה ישמע לך מוזר, אך אני חושב שאני הוא שמייצג את השמאל האמיתי. אני די בטוח שאת הוויכוח מהסוג שאת מנסה לעורר לא נפתור כאן. בית משפט יקבע את זכאותו או חפותו של עזמי בישארה, אני אקבל את החלטת בית המשפט תהא אשר תהא, אך זה לא ישנה את דעתי שעזמי בישארה פועל לערעור לגיטימיות השלטון. לפני שנים סימפטתי את בישארה, וכמובן צידדתי בתביעתו לשיוויון אזרחי מוחלט. זאת, עד שקראתי לפני כ-3-4 שנים ראיון איתו ב"הארץ", הוא עדיין לא בלט כל כך כמתנגד למשטר הקיים אלא כמבקרו. הוא לא דיבר שם במפורש על שינוי המשטר בישראל, אך אני אמרתי לעצמי (ומרוב תדהמה בקול רם), הבן אדם הזה הוא לאומן ערבי קיצוני (נאצריסט) הוא חותר לביטול המשטר בישראל במתכונתו הקיימת. היום הרטוריקה שלו עדיין מתוחכמת, הולכת על הסף וכו', אך גלויה הרבה יותר, לפחות לעיני היועץ המשפטי לממשלה. יש הבדל בין ביקורת השלטון שעה שמעניקים לו לגיטימיציה ובין ביקורת השלטון שעה שאין מעניקים לו לגיטימיציה. אני מציע שנתרכז בשאלה שהועלתה כאן בעקבות ספרו של צלקה, שאלת "לגיטימיות השלטון", והיא אולי תאיר באור חדש גם את הסוגיה הנדונה. אשאל אותך שאלה: מתוקף מה שואב המשטר הקיים בישראל את הלגיטימיות שלו? (וגם בראייה היסטורית: האם היתה לגיטימיות ב-1948 לכונן אותו, ממה, אם בכלל, נבעה הלגיטימיות שלו לכך באותה עת?) נ.ב. אבקשך לא לפנות אלי עוד באמצעות "רטוריקת הגינוי" מהסוג של "זמרורו של קול ההשתעבדות לפופוליזם" וכו'. שמאל אמיתי מתאפיין בדיון אנליטי ובראייה היסטורית רחבה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הלגיטימיות נבעה מתוך הלגיטימיות שהייתה קודם לכן למוסדות הישוב (''כנסת ישראל'' של ימי המנדט). הלגיטימיות של אלה אינה מוטלת בספק, משום שעל איש לא נכפתה השתייכות עליהם, ובכל זאת רובו המוחלט של הישוב היהודי בארץ בזמנו היה שותף לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הדיון השמאלני שבמחתרת, (ככורח מציאותי) לשלטון יכולות להיות כמה אלטרנטיבות לגיטימיות. אין צורה לגיטימית אחת, ולכל אחת יש מגרעות וחסרונות. בשום אופן אין כאן סוגיה בדבר עצם קיומו של השלטון. עזמי בשארה יצא מדעתו כנציג הציבור שלו, והוא אינו עוזר לציבור שאותו הוא מייצג. הוא אינו מייצג אותו מבחינת אינטרסים או דיעות (כמו אי ההכרה בזכות מ"י להתקיים)- אם תשאל ציבור ערבי ישראלי, מבחינה של מה שהציבור הערבי בישראל חושב שצריך להיות מדיניות סקטוריאלית. מה שכן, הוא בלי ספק ביטא פגיעה של פרט מציבור מנוצל ומוזנח, ומשקף מקרה קיצוני של מרד והתנערות מנציגות הבובות המסורתית של הציבור הערבי בכנסת. כציבורים רבים אחרים, גם לציבור בערבי אין קול שפוי ואמיתי שיייצג אותם בכנסת. לביקורת שלטון צריכה להינתן לגיטימציה תמיד- זה מה שמאפיין דמוקרטיה בריאה (שמתקיימת רק במרכז אירופה וארצות סקנדינביות) ואיך מאפשר עזמי בשארה הכללות על כל השמאל הישראלי? האמנם כל השמאל הישראלי מיוצג ע"י אדם אחד אשר באמת שינה את דרכו ואמר מספיק על מנת לשלול את אזרחותו (ובצדק)? הייתי שמחה להניח לדיון על צלקה להתנהל בלי הפרעות, אבל בלתי אפשרי ולא מוסרי יהיה לא לגנות את טענתך: "תפיסה התומכת לחלוטין בגישה הפלסטינית ניתן למצוא כיום גם בקרב חוגי שמאל קיצוני, הגורסים כי הולדתה של ישראל ב-1948 בחטא, שכפרתו היחידה היא זכות השיבה, קרי, חיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הקיימת" -ועוד בלי שיהיו לטענה כזו תימוכין טובים. כמובן, שאי אפשר למצוא לה תימוכין מכיוון שזו הכפשה. הכפשה מאוד פופולרית לאחרונה. אני לא פוסלת את האפשרות שגם דיון ימני ישא אופי אנליטי וראייה הסטורית רחבה, אם כי בוודאי שלא הייתה שום אנליזה ראויה לשמה או ניתוח הסטורי מאיר עיניים, שיכול להצדיק אמירה שכזו. בתשובה מתומצתת ופרגמטית לשאלתך, המשטר הקיים (שהוא אינו המשטר האידאלי, בלשון המעטה) שואב את זכות קיומו מאסון רדיפתו והשמדתו של העם היהודי באירופה, מה שחייב מקום מקלט אוטונומי וריבוני ליהודים באשר הם. המקום המתאים למדינה זו היא ארץ ישראל משום הזיקה של העם היהודי לציון, ועל רקע פעולתה של התנועה הציונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהר, בתגובתי זו אתמקד רק בנקודה שהעלתי בהערתי הראשונה, שבה טענתי כי קבוצות רבות בציבוריות הישראלית, מימין ומשמאל, מערערות על לגיטימיות השלטון. (באשר ליתר, ראי נ.ב. בסוף התגובה). כשדיברתי על חוגי שמאל קיצוני הדגשתי שהם מקבלים את עקרון זכות השיבה, ואת טענת כנגדי "תגיד מי?" ובכן, דוגמא, "גוש שלום". ראי מסמך, שכתב אורי אבנרי, כמצע לאידיאולוגיה של גוש שלום: מה שמאוד יפה במסמך הזה הוא ההבנה העמוקה של אבנרי שכל לגיטימציה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום תבוא רק לאחר שישולבו הנרטיבים, הציוני והערבי, בצורה ששני הצדדים יקבלוה. רוב רובו של המסמך הוא הצגה של הנרטיב הציוני (לשיטתו של אבנרי) והנרטיב הערבי (גם לשיטתו של אבנרי). עם חלק מתיאורו אני מסכים עם חלקו איני מסכים (יש לי ראייה שלי את הסיפור - נארטיב שהתפתח אצלי בתקופת לימודי התואר השני שלי בהיסטוריה), אך הנקודה החשובה היא זו: אבנרי אינו מציע בסופו של דבר טיוטה לנרטיב משולב כזה. עם זאת הוא טוען שהשמאל "הישן" (זה שברק הוביל לקיימפ דיויד) עדיין לא תיקן את הנרטיב הציוני שלו ועל כן צריך להקים שמאל "חדש" עם נרטיב מתוקן. (אולי פספסתי משהו אבל בשלב הזה במסמך לא מצאתי שום קריאה מקבילה לתנועה הלאומית הפלסטינית לתקן את הנרטיב שלה). ואח"כ כותב אבנרי את העקרונות שינחו את השמאל החדש הנ"ל בהסכם שלום עם הפלסטינים. בנקודה 79 VI הוא כותב כך: (vi) Israel will recognize, in principle, the Palestinian Right of Return as an inalienable human right. The practical solution to the problem will come about by agreement based on just, fair and practical considerations and will include return to the territory of the State of Palestine, return to the State of Israel and compensation. המשפט הראשון מכריז בפירוש על הכרה עקרונית בזכות השיבה (סיפקתי את הסחורה המבוקשת, האין זאת?)אבנרי מוסיף שלהכרה העקרונית בזכות השיבה יתלוו הסדרים פרקטיים. נסיון להגיע להסדרים פרקטיים בדבר זכות השיבה נעשה בהבנות טאבה (ואף ננקבו מספרים כלשהם). אולם הנקודה החשובה היא ההבדל בין הכרה עקרונית והסדר פרקטי לבין הסדר פרקטי ואי הכרה עקרונית. הסדר פרקטי פרושו טיפול במצוקה של הפלסטינים בהווה. הכרה עקרונית פירושה: קבלת הנרטיב הפלסטיני וקבלת צדקת הטענות ההיסטוריות הפלסטיניות. הכרה עקרונית בזכות השיבה פירושה קבלת הנרטיב הפלסטיני שישראל היתה התוקפן ב-1948, פירושה קבלת הסיפור ש"הנכבה" היתה מזימה ציונית מתוכננת מראש. הכרה בזכות השיבה עכשיו, כפי שמציע אבנרי, לא תוביל ליצירת נרטיב ציוני-ערבי משולב כי אם להכנסת "סוס טרויאני" לבסיס הלגיטימציה של מדינת ישראל. נ.ב. זוהר, אף שלא התייחסתי בתגובתי זו לדברים בתגובותיך הנוגעים לשאלת הדמוקרטיה לא התעלמתי מהם. תוך כדי חשיבה על כך רשמתי לי ראשי פרקים למאמר בנושא ואני מקווה שאכתוב אותו עוד בחופשת החג. אשמח לדון איתך בסוגיה זו בהרחבה שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי ההסכמה היא אכן על הנקודה הראשונה- וזו 'אי ההכרה בלגיטימיות השלטון'. אני מודה שלא ייחסתי מספיק משקל ל*במתכונתו נוכחית*- אשר מצמצם ומשנה את הטענה שאליה התייחסתי. יחד עם זה היה חשוב לי להדגיש שאפילו מהכרה עקרונית בזכות השיבה , ופתרון פרקטי מציאותי (או לא מציאותי- עניין של דיעה) לפיה- משמעותה עדיין לא מערערת על הלגיטימיות של עצם קיום השלטון. ישנה תהום בין דיעה שגורסת כי מאחר ודמוגרפית יש כאן שתי מדינות, עדיף שיתקיימו שתיהן באופן לגיטימי- לבין ההטפה לג'יהאד של בשארה. ולכן לא היה לעניין לזהות את בשארה כנציג שמאל. הרי הוא בפירוש הפך לימני- מן הכוון המוסלמי. הטענה בדבר היות השקפה זו סוס טרויאני שמערער על עצם קיומה של המדינה, הוא נושא נכבד לדיון בספקולציה עתידית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבגישתך לגבי "זכות קיומו של המשטר הקיים" ישנה סתירה פנימית. להלן ההסבר לדבריי. "רדיפתו והשמדתו של העם היהודי באירופה" אירוע שמכוחו, כדברייך, נשאבת זכות קיומו של "המשטר הקיים" (אני מבין מכך - "מדינת ישראל"), הינו אירוע שהתחולל בעת מלחמת העולם השנייה שהסתיימה ב- 1945. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל חלה כשנתיים אחר כך ב - 1947. אבל התנועה הציונית, שחרטה על דגלה הקמת מדינה יהודית, החלה לפעול שנים רבות קודם לכן והתשתית שהקימה בארץ ישראל (כולל כוח צבאי), שימשה בסיס שלולא הוא לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל, כי את התשתית הזאת אי אפשר היה להקים בשנתיים. מאחר שברוב שנות פעילותה של התנועה הציונית עדיין לא הייתה שואה, יוצא מדברייך שאנשיה פעלו רוב הזמן למען מטרה שאין לה "זכות קיום", ומדינת ישראל קמה לגישתך על בסיס בלתי לגיטימי. לכן לישראל גם יש וגם אין "זכות קיום". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט מצטטת את הסיפא מתשובתי הקודמת: "המקום המתאים למדינה זו היא ארץ ישראל משום הזיקה של העם היהודי לציון, ועל רקע פעולתה של התנועה הציונית." למרות שהרישא, שאליה התייחסת, היא בעלת המשקל המכריע. ואני מאלה שטוענים שסוגיות מורכבות יותר מ:"סוקרטס הוא אדם=כל בני האדם לא יודעים דבר=סוקרטס אינו יודע דבר"- לא יכולות להתבטא מהימנה ברדוקציה ללוגיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די מסכים לדברייך האחרונים אך לדעתי הבעיות הלוגיות בסוגיה שלפנינו נובעות מהבעייתיות בהגדרה חד משמעית של מושגים כ"זכות", "זכות קיום" וכדומה. זכויות בכוח מה ? אני משתדל להימנע משימוש במושגים כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי מושגים אלה אי אפשר לקיים דיון הסטורי רציני. נראה לי שהמשמעות של טענתך הנ"ל היא העתקה של דיון הסטורי שמתבסס על הבנות הומניסטיות בסיסיות ואינטואיטיביות ביותר, לרמה פילוסופית רחבה. לדעתי לא יכולה להיות הרבה אי הבנה ביחס למשמעותן בתחום ההסטורי והחברתי, *משום שאז לא יהיה ניתן לטעון שיש למוסר כח מתקף כלשהו במציאות שלנו.* (המחשה- אני אסתמך על הנחת יסוד בדיון ההסטורי- 'זכות קיום מתקיימת בכח האנושיות, החמלה וההגיון הקיומי' . עכשיו תשאל מהי האנושיות, החמלה וההגיון הקיומי...זה נקרא דקונסטרוקציה. מכאן אפשר להמשיך ולפרק , מה שמרחיק מהסיכוי למציאת איזשהו הגיון נאראטיבי של החברה) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |