 |
|
 |
||
|
||||
 |
הצעונת בעניין הבעירה. מתי מתעפש קצה סיגריה? לאחר שהיא נמצאת בפה הרבה זמן. אם נעשה נסיון להציתה בקצהה ("רַגְלֶיךָ בּוֹעֲרוֹת") ואש זו מכובית פעם אחר פעם, עד שזוכה המעשנת לבוא על סיפוקה בבעירתה המלאה של זו ("כָּל הַגּוּף"), עשויה היא גם להתעבש. למה נמשלת הבעירה? אני מניח שלאינטימיות, תשוקה, מחוייבות... הסרת הנעליים היא אולי שילוב של תחילתה של התערטלות נפשית, היחשפות, סילוק הגנות, שאינן זוכות למענה הולם ושל יחס מרומם אל המושא שמביא לידי זה. שכחתי משהו? אז אסיים בזה שלא כל היבט של דימוי משקף גם היבט של המדומה. בד"כ יש טעם בדימוי אם הוא מייצג 2-3 היבטים של המדומה. פחות מזה זה זול ויותר מזה מוליד ספקות וחשיבת יתר (אלא אם זו הכוונה). הסרת אחריות: המגיב אינו מבין דבר בשירה, לאחר שמורתו לספרות נהגה לקשר כל שיר וכל סיטואציה ספרותית למין, החל ב"נדנד" של ביאליק וכלה בכל מה שיש בתנך, עד שרוב הכיתה לא יכול היה לשמוע עוד על מין או על שירה שנים לאחר מכן. מאוחר מדי הוא הבין שזה לא ממש ככה ונותר ללא יכולות ניתוח של שירה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה השיר שהולך: נדנד נדנד רד עלה, עלה ורד מלמעלה עד למטה רק אני, אני ואתה... ? הי, המורה שלך צדקה! להפסיק לשיר את זה לילדים! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא "נדנד" אבל היו מקרים הרבה יותר גרועים שלא ידענו איך היא הצליחה גם אותם לגרור לזירה המינית המפורטת. אתה יכול רק לנחש איך נראו בחינות הבגרות שלנו לבודקיהן, שלא ידעוה. לפחות הציון שלי היה נמוך למדי. ללא ספק, אישיות ייחודית שהטביעה בי חותם לכל החיים (ציטוט נבחר שלה: "וואו, תראה מה השעה, אני כבר צריכה לחזור הביתה אחרת בעלי יחשוב שאנחנו מזדיינים." רקע: אני והיא בים (בסיטואציה דווקא תמימה)). בעזרת האייל ובמבה חדשה, אני מקווה להשלים את הידע החסר שלי בניתוח שירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה, לעזאזל, היו מורות כאלה בימים שאני למדתי ספרות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהמורֶה שלי לספרות הקריא את המחברת הגדולה בכתה, הוא החליף את המשרתת בשמי הפרטי, עד לסצינה שהיא שוכבת עם העוזר של הקצין, בה הכרזתי על הפסקת אש. אבל זה היה הסוף של כל הענין. (אני הייתי ממציאה סיפורים מביכים באשר להרגלי האוננות שלו, והוא היה מנגב את ידיו ומקנח את אפו במעיל שלי.) איש חינוך דגול. והסיפורים של אפופידס מזכירים לי יותר את המורָה שלי לתנ"ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללא ספק הלכתי לבתי הספר הלא נכונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוח. נדמה לי שלא הייתי רוצה שמורה כזה ילמד את הבת שלי, בצחוק או ברצינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגבי הבת שלי, אבל מורָה כמו של אפופידס או מורֶה שמקנח את האף על שרוולי תלמידותיו היו יכולים להוסיף מעט חיוניות לארבע שנים תפלות למדי. (אם להיות רציני לרגע, כמובן שאת צודקת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא גם לימדה תנך. אולי זו אותה מורה? האם גדלת בעיר חוף דרומית (אנא, ללא שמות)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדלתי בעיירת הרים גלילית. ואני מבקשת לצאת להגנת המורה לספרות: הכל נעשה ברוח טובה (אם כי לא תמיד בטעם טוב, אני מודה) ובהסכמת שני הצדדים. (כמובן שהוא לא ב-א-מ-ת קינח את אפו במעילי!) בנוסף לכל, הוא באמת אחד המורים הדגולים ביותר שיצא לי ללמוד מהם ואיתם, ספרות תאטרון ובכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "במבה חדשה" אלא במה חדשה (http://www.stage.co.il) ושכחתי כמובן את את דג אנמי. אופס, דג אנונימי (לא להתרגש, אני בעד הדג). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |