בתשובה לmeital, 16/08/00 13:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שתי נקודות: 1.הנוער של היום אינו מקולקל.טענתי שאין אני יודע אם השינוי במנטליות הוא לטובה או לרעה אולם מי אני שאקבע אם הנוער של היום מקולקל או לא. 2.אלו המתחתנים אם בן הזוג הראשון שלהם תמיד יחיו בתחושה של החמצה וחוסר הידיעה לגבי מהו הדבר הטוב האולטימטיבי.סביר להניח שיהיה להם כיף ביחד כמו שאת טוענת אולם הם אף פעם לא ידעו אם יכול היה להיות להם כיף יותר או לא.הרבה פעמים אנו חושבים שהגענו אל הנחלה עד שמתברר שהיינו יכולים למצוא משהו טוב יותר.יש אנשים שיסתפקו בזה אולם הרוב ירצו לנסות ולחוות עוד לפני ההתחייבות האמיתית. זוהי בכל אופן דעתי האישית.אני חושב שרוב האנשים בגילי יסכימו איתי. ואם כבר יהיו בנושא הזה חילוקי דעות,הרי שהם יתחלקו לפי מין ולא לפי גיל (שהרי ידוע שהבנים קצת שונים בדרכי חשיבתם מהבנות בתחום הזה...( |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, לדעתך, צריך לשבור את הקשר הראשון, לא משנה עד כמה הוא טוב, כדי שאחר כך לא נאכל את עצמנו שאולי היה יכול להיות טוב יותר? ומה אם עשינו כעצתך, ואז אנחנו תקועים בקשר שני, ואוכלים את עצמנו מה היה קורה אם היינו נשארים בקשר הראשון? אי אפשר לצאת מזה. יש פתגם כזה, מאוד נכון, שאומר - if it ain't broken, don't fix it.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת הקשר המשמעותי הראשון היא די אוטומטית, לדעתי. אין בידי נתונים סטטיסטיים, אך כמעט לכל ידידי וידידותי היה קשר משמעותי אחד לפני ההתמסדות. עירית לינור קראה לזה ''האקס המיתולוגית'' ותמיד בהקשרים שליליים (תמיד רק לגברים יש אקסית מיתולוגית, וכל מה שקיים אצל גברים הוא רע, אך נעזוב את בעיותיה להזדמנות אחרת). לסיכום - כמעט תמיד יש עייפות של הקשר הראשון, למרות שלעיתים מתחרטים על שבירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת הקשר שראשון היא אוטומטית? לא נראה לי. נכון, גם רוב הזוגות שאני מכיר חוו קשר קודם (כל אחד בנפרד...), אבל אני מכיר גם (מעט) זוגות אשר שורדים יחד עוד מימי בית הספר התיכון, ואף לפני. אינני יודע כמה מהם חיים בתחושה, או בספק, כי פיספסו משהו בשל כך, אך אני יודע בודאות (וגם מנסיון אישי) על תחושת הכאב של לא מעט זוגות (או חצאי זוגות) בעת שבירת הקשר (הראשון, השני או העשירי, לא מתרגלים). הקשר נשבר מאחת משתי סיבות: או שאחד (לפחות) מבני הזוג אינו בשל מספיק לקיום ו"תחזוקה" של הקשר, או שהקשר אינו הקשר "המתאים". אם כך, איך זה שאנשים אשר אינם בשלים לקשר יוצרים כזה, או איך זה שאנו בוחרים את בן הזוג "הלא נכון"? ובכן, כאן אנחנו מתקשרים לאותן אגדות. הרי "צריך" שיהיה לנו בן (או בת) זוג. זה מה שמקובל, וגם לוחץ בחלציים, אז מוצאים מישהו. את מי? מי שזמין באותו רגע, או בקיצור, נסוי ותעיה, שהוא ברוב המקרים גם נסוי וטעיה, ואז בא מקצה שפורים (או מועד ב', או ג', או ז'), ואז, מי שכל המכות לא הרגו אותו סופית, מוצא את זאת אשר יחד איתה ילך יחד יד ביד (לעבר הזריחה), ואולי גם זאת אגדה, ויש כאלה שלעולם אינם מפסיקים לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל רבינוביץ שלום, אני לא יודעת אם לכל אחד יש אקס מיתולוגי או אקס מיתולוגית. ואולי, גם, לעיתים יש מיתולוגי שלא היה אקס. על כל פנים, כשהם קיימים הם כנראה נחוצים למשהו. ובכל זאת, לדעתי, המיתולוגי, הוא מעין אביר שהזכרון או הדימיון מסננים רק את המרכיבים החיוביים שלו. עוד כמה צעדים דימיוניים קדימה יראו הרבה פעמים איך אותן בעיות היו נוטות להתפתח גם בקשר ההוא. אולי, עם שינויים קלים לצד זה או אחר. ולעיתים, גם בעיות אחרות, נוספות, שאותן כנראה חשנו כשלא מיסדנו את הקשר הזה. גם אצל עירית לינור, בספר ''שירת הסירנה'' האקסים המיתולוגיים פתאום נראו באור אחר והתנפצו דווקא כאשר התקרבו להתגשם. טלילה עצמה, הדמות המרכזית בעלילה, ביטלה חתונה עם האקס המיתולוגי שלה. איני טוענת שיש רע בעצם שמירתה של דמות מסויימת בתפקיד ה'מיתולוגי', אבל נראה לי שלא פחות חשוב לדאוג שהדברים יעבדו. זה כנראה בדיוק הגבול בין אותו מקום שבו הפנטזיה מועילה לבין המקום שאנחנו חוזרים להתמודד אל מול המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה מחליפים דובי וחנן תומר מתכונים רציונליים של "מה כדאי". זה מגוחך בערך כמו מתכוני הסבתא "איך לתפוס חתן בעשרים שיעורים". לידידה טובה שלי, שוהם (שם בדוי מאוד) היה חבר, ראשון, נפתלי (שם בדוי לא פחות) משהו כמו שש שנים. הם לא גרו יחד, או לפחות לא במשהו שאפשר לקרוא בית, או לפחות לא בית אחד - הם טיילו מסביב לעולם משהו כמו שנתיים, עם קצת הפסקות. שום דבר לא היה מקולקל, הם היו מאושרים ביחד, לפחות לכאורה. אבל רגע לפני שהם ממסדים את הקשר, הם החליטו שכדי להיות בטוחים, הם צריכים להיפרד, לפחות זמנית, ולראות מה עוד מציעים החיים. אני לא יודע מה עושה נפתלי בימים אלו, בערך שלוש שנים אחרי. שוהם, לעומת זאת, תעבור בקרוב לגור עם החבר החדש. מוסר השכל? אין. אם יש אני לא יודע מהו. האם שוהם ונפתלי קיבלו החלטה רציונלית נבונה? אינני יודע מה בדיוק הם חשבו, הרגישו ודיברו. אבל אם אני יודע שמץ של משהו על הטבע האנושי (וזה מוטל בספק), אני מנחש בביטחון שהם לא קיבלו החלטה רציונלית בכלל. ברוח הפואטיקה הדביקה השורה להפליא בדיון זה, הלב החליט בשבילם. ובאותו אופן מחליטים, כך אני מאמין בלי שום ראיות חותכות, כל האנשים בתחומים אלו של החיים. יש אנשים מסויימים (כולל אני, לפעמים) שאצלם ההגיון מתנחם בהלבשת הצדקות רציונליות למה שהוכרע כבר במקומות נסתרים יותר של הנפש. אין לי שום ראיות לזה, ואין לי שום מסקנה מזה (כמה נחמד לכתוב פעם משפט *כזה* באייל!). זה הרי לא מקל את ההתלבטויות בזמן אמת, או את רגשי החרטה אחר כך, אם יש. באותו אופן (וזה כבר בהקשר לדיון אחר כאן, זה שפתח הרמן "הורמון" שמואל), אני מהמאמינים בכל לב (בכל שכל?) שאהבה, זוגיות, משיכה ולב שבור אינם אלא ריאקציות כימיות מוכתבות דרך הגנים על ידי מיליוני שנות, וגו' - והכרה זו לא מפחיתה כהוא זה מהאושר, הכאב, הגעגוע והתקווה. אוסף מסוים של תדרים של גלי קול יכול להיות המרגשת שביצירות המוזיקליות. אהבה לכולנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לפסקה האחרונה, הרייני מוריד בפנייך את הכובע. אנלוגיה מצוינת. העובדה שאנחנו לא יותר משקיות חלבונים לא אומרת שאנחנו לא יכולים להיות שקיות חלבונים מאושרות או עצובות, בגלל אינטראקציה עם שקיות חלבונים אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי קורא לזה היפרדות לתקופה מסויימת על מנת לראות מה קורא בעולם החיצוני למערכת היחסים.שלב זה הוא הכרחי אצל בני זוג שלא יודעים כלום חוץ ממה שקורא אצלהם.הזוגות הממש טובים יחזרו לחיות יחד לאחר תקופה מסויימת ואז יוכיחו לעצמם שהם אכן מתאימים ועונים על כל הציפיות שלהם אחד מהשניה.ואלו שיפרדו - כנראה שמלכתחילה לא נועדו לחיות ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחזיק בדעה (ואולי באשליה) שמי שזוכה ונשאר עם אהבת נעוריו כל ימי חייו, מאושר הרבה יותר מכל המנוסים והיודעים. אני לא רוצה להתמקד כאן בדבריו של שלמה - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - שאולי נכונים במקרה זה, אלא במאפיינים אחרים. אדם החי עם אשת נעוריו או אישה החיה עם בעל נעוריה, הוא היה הראשון שלה והיא היתה הראשונה שלו, ויחד הם צמחו ולמדו להכיר את עצמם וזה את זו, יחד הם גדלו וחכמו והתבגרו. האם תוכל להיות ידיעה ואהבה גדולה מזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה סוגי אהבות, אולי אפילו כמספר האהבות עצמן. והן לא מונחות על ציר מספרים חד ממדי בצורה שתאפשר לנו להשוות. אם יש לך אהבה מהסוג שתארת - תסתפק בזה שאתה מאושר. כשמישהו מנסה להקטין מערך האחרים כדי לרומם את עצמו זה נראה כמו שכנוע עצמי של חסרי ביטחון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה בכוונתי. דווקא פה אני לא מהלל את האהבה שזכיתי בה, אלא מתרפק על סוג אהבה שלעולם לא תהיה לי, כי רציתי לנסות פה ושם וגם שם. לכן אם אני מקטין מערכו של מישהו, בראש ובראשונה אני מקטין מערכי שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא קבל את התנצלותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלתיה בתודה ובברכה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |