 |
והנה מחליפים דובי וחנן תומר מתכונים רציונליים של "מה כדאי". זה מגוחך בערך כמו מתכוני הסבתא "איך לתפוס חתן בעשרים שיעורים".
לידידה טובה שלי, שוהם (שם בדוי מאוד) היה חבר, ראשון, נפתלי (שם בדוי לא פחות) משהו כמו שש שנים. הם לא גרו יחד, או לפחות לא במשהו שאפשר לקרוא בית, או לפחות לא בית אחד - הם טיילו מסביב לעולם משהו כמו שנתיים, עם קצת הפסקות. שום דבר לא היה מקולקל, הם היו מאושרים ביחד, לפחות לכאורה. אבל רגע לפני שהם ממסדים את הקשר, הם החליטו שכדי להיות בטוחים, הם צריכים להיפרד, לפחות זמנית, ולראות מה עוד מציעים החיים. אני לא יודע מה עושה נפתלי בימים אלו, בערך שלוש שנים אחרי. שוהם, לעומת זאת, תעבור בקרוב לגור עם החבר החדש.
מוסר השכל? אין. אם יש אני לא יודע מהו. האם שוהם ונפתלי קיבלו החלטה רציונלית נבונה? אינני יודע מה בדיוק הם חשבו, הרגישו ודיברו. אבל אם אני יודע שמץ של משהו על הטבע האנושי (וזה מוטל בספק), אני מנחש בביטחון שהם לא קיבלו החלטה רציונלית בכלל. ברוח הפואטיקה הדביקה השורה להפליא בדיון זה, הלב החליט בשבילם.
ובאותו אופן מחליטים, כך אני מאמין בלי שום ראיות חותכות, כל האנשים בתחומים אלו של החיים. יש אנשים מסויימים (כולל אני, לפעמים) שאצלם ההגיון מתנחם בהלבשת הצדקות רציונליות למה שהוכרע כבר במקומות נסתרים יותר של הנפש.
אין לי שום ראיות לזה, ואין לי שום מסקנה מזה (כמה נחמד לכתוב פעם משפט *כזה* באייל!). זה הרי לא מקל את ההתלבטויות בזמן אמת, או את רגשי החרטה אחר כך, אם יש.
באותו אופן (וזה כבר בהקשר לדיון אחר כאן, זה שפתח הרמן "הורמון" שמואל), אני מהמאמינים בכל לב (בכל שכל?) שאהבה, זוגיות, משיכה ולב שבור אינם אלא ריאקציות כימיות מוכתבות דרך הגנים על ידי מיליוני שנות, וגו' - והכרה זו לא מפחיתה כהוא זה מהאושר, הכאב, הגעגוע והתקווה. אוסף מסוים של תדרים של גלי קול יכול להיות המרגשת שביצירות המוזיקליות. אהבה לכולנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש