 |
אני לא חושב שבן-זכאי וחבריו חשבו ופעלו מתוך איזשהו אידיאל של "עם יהודי". סביר הרבה יותר שהם דאגו לאינטרסים של מעמדם - השנאה שמפגין התלמוד כלפי "עמי הארצות" מחליאה. דוגמא אחת מני רבות - "מותר לנחור עם הארץ בשבת". לא לשחוט, לנחור - שחיטה טעונה ברכה...
מליוני יהודים סבלו בשל יהדותם במשך השנים. ששה מליונים ויותר מהם נרצחו בגללה. חלק גדול מהנרצחים, שבפניהם עמדה ברירה, לא בחרו במוות מתוך מחשבות על "קיום העם היהודי" - הם הלכו אל המוות מתוך חשיבה שזה צו האל. אם הרבנים היו אומרים משהו בנוסח, "שמעו, חבר'ה, שמירת מצוות היא חשובה כי היא מאפשרת לנו יחוד כעם" - סביר להניח שחלק גדול היה מתבולל בו במקום. וזו, אגב, הייתה תוצאה חיובית. היא הייתה מונעת הרבה מאד סבל מהרבה מאד אנשים. קיומו של הקיבוץ היהודי כגוף נפרד לא שווה, לפחות לא לטעמי, את הקורבנות שהוקרבו. אולי זה בגלל שאני אינדיווידואליסט, וחושב על האדם הקטן מהעיירה המזרח אירופית, שצריך לבחור בין דתו לבין רווחת ילדיו - ובוחר בדתו. במה הועיל לו קיום הקיבוץ היהודי? בכלום. רק צרות הביא לו הדבר.
רוב היהודים, כבר בתקופת בן זכאי, היו יהודים בדתם בלבד. היהודים שישבו ביהודה ובגליל היו מיעוט בקרב האוכלוסיה היהודית. מיעוט גדול, מיעוט נחשב, אבל מיעוט. לשאר היהודים ממילא לא היו כל שאיפות מדיניות.
|
 |