|
אני לא צריך את המאמר הזה כדי להכיר את הבעיות של התנועה הקיבוצית. העסק "לא דופק" מאותן הבעיות, שיש במשק הישראלי. מפעלים מיושנים, חקלאות לא רווחית וניהול כושל. לגבי המפעלים הישנים, אין הרבה מה לעשות. הרבה תעשיות מסורתיות (מתכת, עץ, טקסטיל) בארץ מפנות את מקומן בעקבות תחרות ממדינות אחרות וכלכלת השוק החופשי וגם הקיבוצים יאלצו להסתגל לכך. החקלאות זאת בעיה של כל המדינה, ומתישהו יצטרכו להחליט האם קיום חקלאות הוא אינטרס של המדינה אפילו כאשר הוא לא מוצדק כלכלית. גם אם כן, החקלאים, כולל הקיבוצים, יאלצו להתקדם למאה ה21 ולהפסיק להסתמך על עבודת כפיים זולה תוך מעבר למיכון מתקדם, אם ברצונם להיות רווחיים. הניהול הכושל הוא בעיה חברתית בקיבוץ. קשה לפטר מנהל כושל ולא ניתן לפטר עובד לא יעיל. הפתרון הקיים הוא יותר ויותר מנהלים שכירים עם חוזה אישי. התוצאות עלובות, גם הם לא מסוגלים להתמודד עם עובד ותיק, שלא מוכן לקבל הוראות מ"שכיר", בעיקר כאשר כל חבר קיבוץ רואה את עצמו כבעל המפעל.
לא חסרה לי ביקורת על התנועה הקיבוצית. אני מניח, שאם לא הייתה לי ביקורת הייתי נשאר שם. דוקא החינוך הטוב שקיבלתי שם (בגרות ריאלית של 30 יחידות) עזר לי מאוד לעזוב. פעם הקיבוצים מנעו מהתלמידים לעשות בגרות על מנת למנוע מהם לעזוב בסוף הלימודים. היום גם שם מבינים, שבלי חינוך טוב אף אחד לא ישאר. עזיבת הדור הצעיר היא באמת בעיה קשה וכנראה ללא פתרון. הסבים בנו את הקיבוץ מתוך אידאולוגיה, ההורים שלנו המשיכו מתוך האידאולוגיה של הוריהם תוך ויתור על דעותיהם. הבודדים שעזבו הוקעו. אנחנו לא מחויבים יותר, ואני כמו שלושת אחי עזבתי.
והנה הבעיה האמיתית. לא רק הדור הצעיר עוזב. כל החזקים עוזבים והחלשים, המשכילים פחות, המוכשרים פחות, האמיצים פחות, נשארים. המגמה הזאת תמשך ככל שהמצב יחמיר וזהו מעגל המזין את עצמו.
|
|