בתשובה לדובי קננגיסר, 14/07/02 1:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית כל רציתי להבהיר מספר מושגים: "הטקסט עומד בזכות עצמו" (הערה שאף אתה הערת כתגובה לדברי כשאמרת ש"הטקסט השירי נמצא שם כדי לעשות מה שבא לו") אינה פוסטמודרנית ואף סותרת את העמדות הפוסטמודרניסטיות; אפשר לשייך עמדה זו לזרם מודרניסטי, דווקא, ולקריאה קצרה אך מעמיקה בנושא אפנה אותך לרשימתו של גבריאל מוקד שהתפרסמה בגליון הנוכחי של הדג, "בזכות הטכסטים". עמדה פוסטמודרניסטית תגרוס שבכל טקסט ישנו "שטח עיוור" או "בלתי גמור" שאומר דרשני, ומכאן צומחים טקסטים דקונסטרוקטיביים לסוגיהם הבאים "להשלים" את הטקסט, כאשר הנחת היסוד העומדת בבסיסם היא שהטקסט *אינו* עומד בפני עצמו. לגבי עמדת מערכת האייל - אני רואה בזה פיספוס לא קטן. אם כבר גדל כלי תיקשורתי מעין זה תחת ריבונותכם הבלעדית (בלי לגלוש לטואטאליטאריות, הרמיזה היא כלפי בלעדיות וחוץ-ממסדיות) אז למה לא לכוון אותו על מנת לשכלל את התכנים ברשת הישראלית? פלורליזם אינו שווה גרפומניה. אפרופו גרפומניה; אינני מרגיש את הצורך להתערב בדיוני האייל-דג מדי חודש באופן פרשני שכן את מלתי אמרתי ובאופן הגורף ביותר, בפרסום השיר בדג כאשר הרף השירי של הדג כבר מוכר, בוודאי, מ-19 גליונותיו, ואם לא מובן דיו אז לפחות ידוע באופן עמום עד בהיר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה אתה חושב שצריך להיווצר מתחת לשיר. איך אפשר לכוון את האייל כדי, לדבריך, "לשכלל את התכנים ברשת הישראלית"? או, מה שאני שואל, זה איזה מין דיון (אם בכלל) כן ירצה אותך כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל לפנות אל דיונים בפורום דיונים של במה חדשה שנערכו לפני שנה וחצי עד שנתיים, או אפילו (ולזה יש ערך נוסטלגי) לפתוח את אחד הערוצים של אולטינט הטובה והישנה, כדי לעמוד על טיבה של רצינות (ר' וויילד) ועל חשיבותה בדיון ארוך-טווח ומשגשג. הקיוון, האינטרקטיוויות, לדעתי לפחות, הופכת את התגובתיות לתגובתיות-יתר; הקורא מפסיק לחפש תכנים ומחפש כיבוש-סמנטי (ר' "חלל", אנתולוגיית דג אנונימי?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר היטב את מה שהיה באזור האמנות באולטינט (הרי אני הייתי האחראי על האזור...), ובכל זאת, לא זכורים לי דיונים מעמיקים בשירים כלשהם, לא כל שכן שירים שפורסמו על ידי מי מהכותבים המקומיים... תחסוך לי את הנבירה בפורומים של במה ותסביר לי על איזה מין דיון מדובר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיתתי את אצבעותיי אל הדג ואף קראתי את רשימתו של ג. מוקד. הג'נטלמן הנכבד מתחיל מ"טקסט הוא טקסט הוא טקסט", כוואריאציה על אמרתה של גרטרוד שטיין "a rose is a rose is a rose", וממשיך מכך לעניין היותו של הטקסט עומד בפני עצמו. אמרתה של שטיין הינה (כנראה) בעצמה פרפרזה על זו שייקספיר, ב"רומיאו ויוליה"- a rose by any other name is still a rose (שמופיעה בקטע שבו יוליה מנסה לשכנע את רומיאו לנטוש את בית אביו ולהחליף את שמו.)ההשוואה בין ורד לטקסט מוזרה בעיניי, בלשון המעטה. ורד אכן יישאר ורד גם אם תשנה את שמו, וגם אם לא תקרא לו כלל בשם. יופיו, ניחוחו, העדינות האינסופית של הפרח מול קוצי הגבעול- די בכל אלה לעורר חוויה שאינה תלויה בשמות, או במלים. אינה תלויה בדבר. טקסט הוא אכן תמיד טקסט, אבל אין דומה טקסט לטקסט, ואין דומה החוויה שטקסט אחד מעורר, אם בכלל, לחוויה שטקסט אחר מעורר, שוב- אם בכלל. עוד משהו- אחד מקוראי הדג שלח למערכת הדג מכתב שהטיל ספק בטיבו של שיר שהתפרסם שם, ובעצם היותו שיר. להלן קטע מתגובת המערכת: "אם ישנו שיר, או יצירה בעלת אופי שירי שדוחקת את קוראיה לפינות של מחשבה "האם זו שירה" תוך העלאת תשובות חיוביות ושליליות כאחד ומעלה אל פני השטח את הדילמה, אם יצירה מצליחה לעשות זו או אז היא הופכת לשירה, או שמא ימצא חן בעיניך כינוי נאה יותר (או פחות) - אמנות. " תגובה זו של מערכת הדג אף היא תמוהה משהו: אם יצירה [מה זה] בעלת אופי שירי [מה זה] גורמת לי לשאול אם זה שיר, זה כשלעצמו הופך אותה לשירה או לאמנות? למה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |