בתשובה להאייל האלמוני, 26/01/25 3:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שהקטע בויקיפדיה אינו מחדש לי הרבה. הבעיה היא שתורו שאתה מביא כאבי מושג האי-ציות האזרחי גם כותב "הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול", וזה מתאים במידה רבה יותר לחסידי טראמפ מאשר לפרוגרסיבים כמו ברני סאנדרס הסוציאליסט. אני סבור שצריך ללכת להבנות מתקדמות יותר עם הבחנה בין אי-ציות אזרחי לסרבנות. ע"פ גנדי אי ציות אזרחי בבסיסו מכיר בהסכמה החברתית ולכן בלגיטימיציה של השלטון. הוא רק דורש שינוי של דבר מסויים או דברים אחדים בהסכמה החברתית. הוא פועל מתוך אמונה שהשלטון ירצה לתקן את הטעון תיקון ולחדש את הלגיטימיזציה של השלטון. אפשר לחשוב על הפעילות של מתנגדי העבדות בארה"ב לפני 1860. הסרבנות לעומתה הולכת יותר בכיוון של חוסר אמון בהסכמה החברתית וברצון הטוב של השלטון לבוא לקראת הקובלים. ההליכה היא בכיוון של פרישה וחוסר הכרה בלגיטימציה של השלטון. זה מה שעשו המדינות הפורשות ב-1860. אני רואה שהדרכים לבטא אי ציות אזרחי או סרבנות במדינות הן שונות, לפי המבנה הפוליטי של השלטון והדרכים בהן הוא מאפשר מחאה. ולכן אם נחזור לישראל, אם אנו מדברים על קהילה בתוך המדינה הכופרת בערכים שמקדם השלטון, בין אם המדובר בחרדים או בליברלים, אנו צריכים לדון יותר בסרבנות. אנו רואים אצל החרדים בישראל את שני הגוונים. הזרם המרכזי בחרדיות מכיר בלגיטימציה של השלטון אבל דורש תיקון בתחום מדיניות הגיוס שיאפשר הכללה מחודשת של החרדים בהסכמה החברתית. מה שהם עושים זה אי ציות אזרחי לצווי הגיוס. הפעולה באה מתוך האמונה ששלטון הימין ירצה לתקן את ה"מעוות" בכיוון הרצוי לחרדים. לעומת זאת, בקרב הפלגים הקיצוניים של העדה החרדית. יש פסילה מלאה של השלטון והלגיטימיזציה שלו. הפעולה שלהם היא סרבנות המכילה לא רק סירוב להתגייס, אלא גם המנעות מהצבעה בבחירות וסירוב לשלם מיסים ולקבל תמיכות מן המדינה. לעומת אלו, ההגירה מרצון של גורמים ליברלים בישראל, אף היא ביטוי של סרבנות. אבל לעומת הנ"ל היא סובלת ממאפיינים של חוסר בהירות וחוסר לכידות וארגון. אין דרך להפריד בין סרבנים-מהגרים למהגרים סתם ואין מישהו שמוסמך לדבר בשם המהגרים ולבטא את ההסתייגויות שלהם מן ההסכמה החברתית אותה הם נוטשים. חלקם אפילו מכחישים סרבנות ומדברים במונחים של מחאה פוליטית ולא סרבנות (רילוקיישן זמני עד שהשלטון הפוליטי יתחלף). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צריך להבדיל בין פוליטיקה לאידיאולוגיה. אידיאולוגית, תורו הוא ליברל, רוסו הוא רומנטיקן, סנדרס הוא סוציאליסט וטראמפ הוא ציניקן. פוליטית, אני לא יודע למי רוסו או תורו היו מצביעים, אבל אם הם היו שומרים על עקביות נראה לי שסביר להניח ששניהם היו מצביעים למפלגה הדמוקרטית. חסידי טראמפ, ברובם, לא באמת מאמינים בליברטאניזם. חלק קטן מהם משמש בזה כססמא (לא טראמפ, אגב) אבל רובם שמרנים, דתיים, לאומנים ו\או אנשים שמכונת הזעם הצליחה לגרום להם לזעום. כשתורו (וגנדי וקינג בעקבותיו) מדברים על אי ציות אזרחי הם מדברים על אי ציות שבצידו הכרה בזכותו של הרוב לקבוע את החוקים, לכן הם היו מוכנים לשאת את העונש שבצד אי הציות (ושלושתם באמת ישבו בכלא). זה ההפך הגמור ממה שעשו המדינות הפורשות, ממה שעושים החרדים על כל גווניהם, ממה שעושים "מפסיקי ההתנדבות", ממה שעושים מהגרי המחאה וכל שאר הדוגמאות שהזכרת, ודומה למה שעושים ועשו מעט הסרבנים (האמיתיים) בישראל. אני לא מבין למה קשה לך להפריד ביניהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |