בתשובה לשוקי שמאל, 24/11/24 13:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מדבר על תסריטים בהם אתה מתנגד למשטר רודני באופן פאסיבי, בו ה״התנגדות״ שלך כנראה לא תשפיע על שום דבר, בו אולי יזרקו אותך לכלא על הפרה של איזה צו של חונטה קלריקלית עם תמיכה פופולרית של רוב בציבור ושאתה נצמד לערכים הליברליים/חילוניים כעניין עקרוני בתוך מרחב מזרח תיכוני בו רוב האנשים מתחלקים לאלה שסתם רוצים לשעבד אותך תחת שלטון דתי ולאלה (שהם אפילו במספר גדול יותר) שרוצים לשחוט אותך. כשמתרוקן התוכן של מדינת ישראל מכוונת האבות המיסדים של מדינת ישראל, כשישראל הולכת להפוך לטריטוריה של מאבקי קבוצות זהות ומלחמות אזרחים סטייל לבנון, גם אם תבחר לא לשנות את מיקומך הגיאוגרפי ולהמשיך לדרוך על אותה האדמה של ארץ ישראל, אתה הולך לחיות בגלות בין אם תרצה בכך ובין אם לא תרצה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זוהי הטעות שחוזרים עליה שוב ושוב כנגדי. הייתי שמח אם הרוב היה פועל ע''פ הערכים וההעדפות שלי. אבל אין זה לבה של התנגדות. לב ההתנגדות הוא סירוב אישי וקבוצתי לעשות מה שאיננו רוצים לעשות. חשוב נא על התנגדות החרדים לגיוס. בעיקרון, הם אינם מנסים להגיד לממשלה איך וכמה צריך לגייס או מה לעשות עם המתגייסים. הם פשוט לא רוצים להתגייס. בעיניך, אם הממשלה אינה עושה כרצוני, זה כישלון. אבל אני מלכתחילה איני חושב שזו צריכה להיות דרישה של תנועת ההתנגדות. תנועת התנגדות צריכה לגייס את הכוח הטמון בקבוצה שלנו כדי לסרב לעשות מה שדורשים מאיתנו והוא מנוגד לרצוננו. אם וכאשר תוקם ההאחזות הראשונה ברצועת עזה, אין זה ברשותנו להחליט מה תעשה הממשלה. באחריותינו הוא לסרב לשרת בצבא המגן על התנחלויות כאלו. אנו לא צריכים לחסום את משאיות המתנחלים. מצידי שיתנחלו על הירח. חובתי המוסרית היא להפגין סולידריות עם הסרבנים ולנסות לתמוך בהם בכל דרך שאינה אלימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניך תנועת ההתנגדות באיראן היא כישלון. זוהי דוגמה מצויינת. הייתי מרחיב אותה לתנועות ההתנגדות ברוסיה, פולין, הונגריה (וסרביה). בעיניי אין היא כישלון. בעיניי תנועת ההתנגדות בעזה (שאינה קיימת) היא כישלון. כמו באיראן, אנו במבחן. האם נדע להקים חזית פוליטית רחבה עם הנהגה לכידה וכריזמטית שתוכל להוביל למיצוי הפוטנציאל של ההתנגדות. האם נדע לעשות את הטרנספורמציה מן הפוזיציה הנוחה של הרוב ואומרי הכן אל המקום הפחות מואר של הנון קונפורמיסטים ואומרי הלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שההתנגדות באיראן היא כישלון. כישלון קולוסאלי. אם הייתי אזרח איראני, בוודאי שהייתי עושה כל שביכולתי כדי לברוח משם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו כבר גלות חמורה מגלות ממדינתך. זה כבר להחליט על גלות מהמציאות בכבודה ובעצמה ולהתנהג רק על פי תכתיבים של אידיאלים. דבקות בעקרונות/חובה מוסרית/פרנציפ לפני הכל, בלי קשר להתחשבות בתוצאות המעשים. עשיה סימבולית לשמה. כי זה מה שנשאר. גם עם הצו (האלוהי? הקטגורי?) הזה של ״המנעות מאלימות בכל מקרה״, כעניין עקרוני, אני לא מבין וממש לא מזדהה איתו. בעולם האמיתי, זה שבו חיים בני האדם ואיתם צריך להתמודד, לפעמים צריך ואף ראוי לנהוג גם במידה זו או אחרת של אלימות (זה תלוי סיטואציה, קונטקסט ותלוי ניתוח סביר של קשרי סיבה-תוצאה). ״חובתי המוסרית היא להפגין סולידריות עם הסרבנים״ באמת מחמם את הלב שאתה תתמוך ותפגין סולידריות בבני משפחתי הצעירים, אותם אצטרך כנראה לבקר בכלא הישראלי בגלל סרבנות או התנגדות פסיבית למשטר סמכותני, אבל אני מעדיף להעניק להם חיים קצת פחות ״מעניינים״ (כי אני יכול). בקיצור: אם מה שנשאר לעשות בישראל זה תנועת התנגדות ליברלית, רופסת, חסרת שיניים, בלי סיכוי סביר לתוצאות, בתוך ים של פנאטיות מזרח תיכונית - אז תודה, אבל לא תודה. אני מוכן להשתתף במלחמות בהן יש סיכוי (יותר מזניח) לנצח. אני מעריך את חיי ואת החיים של אלו שאני אוהב יותר משאני מעריך עקרונות או אידיאלים. נראה לי בזבוז זמן וחיים להמשיך להתעקש על האגדה שאמרו לנו שהיא לא כזאת רק ״אם תרצו״. אפילו (חלק מה)ילדים, כבר בגיל צעיר, מצליחים ללמוד את ההבדל בין רוצה לבין יכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא כל כך מקשיב. א. אני לא מתנגד להגנה עצמית. אני מתנגד לאלימות רק כאשר היא נועדה לכפות על הזולת לעשות או להאמין במשהו שאינו קשור לקיום שלך. ב. ברמה הפרטית כל אחד יעשה כרצונו. הטיעון העיקרי שלי נגדך הוא שהגירה אינה פיתרון לכמה מיליון יהודים-ישראלים, כפי שאינה פיתרון לאפריקנים, לתושבי דר' אמריקה, לסורים ולעזתים. התעקשות על מה שאמור להוביל לעתיד טוב יותר, היא כן. ג. כפי שכבר כתבתי. ההתנגדות לרוב המתנגדים אינה בחירה אלא כורח. ולכן כל החשבונות שלך על הצלחה או אי הצלחה אינם רלאבנטיים. אני לא חושב שמתנגדי המשטר באיראן יכולים להפוך לתומכיו גם אילו רצו בכך. זה נוגד את כל אורח החיים וצורת המחשבה שלהם. ד. אם אני מתנגד לדרך החיים הפאשיסטית של הימין ואיני יכול להגר מכאן, מה אתה מציע לי לעשות? לשבת בשקט ולחכות שיבואו לקחת אותי? ה. במחשבה שנייה הויכוח בינך לביני אפשר להשוותו לויכוח בין המהגרים מרוסיה לבין אלו שנשארו ומהווים את תנועת ההתנגדות לפוטין. כל אחד לגורלו ואין כל כך טעם לויכוח ביניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה הוא זה שלא מקשיב. א. אתה מתנגד לאלימות בכל מצב שהוא לא הגנה עצמית מידית על קיום ואני לא. זה שלפעמים יש צורך בהפעלת אלימות (במידה זו או אחרת), גם אם חייך לא בסכנה ברורה ומיידית, נשמעת לי עמדה סבירה יותר מהעמדה הקיצונית שלך. ב. ברור שברמה הפרטית כל אחד יעשה כרצונו. לא הצעתי את ההגירה היום כפתרון ריאלי ורלבנטי לישראלים. אני רק טוען שהמפעל הציוני (וזאת הערכה אישית, לא איזה משהו שאפשר לדעת) עושה את כל הסימנים שהוא הולך להירשם בהיסטוריה של העתיד כסיפור טראגי של תקומה וקריסה. ג. כן, ישארו רבים שההשארות תהיה עבורם כורח ולא בחירה. לא טענתי אחרת. לא אמרתי להם מה לעשות. רק הוספתי את ההערכה שלי לגבי כשלונם (עד, כנראה, מצב בו ליותר ויותר אנשים ההגירה היא זו שתהיה הכורח כי האלטרנטיבה תהיה להשחט על ידי האויב האיסלמיסטי). ד. לשבת בשקט ולחכות שיבואו לקחת אותך (כנראה לניידת) זה מה שאתה מתאר כאסטרטגיה להתמודד עם המצב. לא אני. ה. או. סוף סוף סעיף שאנחנו מסכימים עליו. לא היה שום רגע שבו רציתי להתוכח איתך וזה אכן מיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להיות בורר: שניכם לא מקשיבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתאאם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארור. כנ״ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה? מה בדיוק לא שמעתי? תאר לעצמך שאיזה יהודי שעוזב את בריה"מ אומר לרוסי שנשאר שם: הכל כאן אבוד. לא תצליחו לשנות כלום. הדרך היחידה היא להגר מכאן. והרוסי עונה לו: אין לי לאן ללכת ואני מאמין שאיני מסוגל לחיות ברוסיה כפי שהיא. בין אם אצליח לשנות משהו ובין אם לא, אני חש שמחובתי להתנגד למה שקורה כאן. מה פספסתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״הדרך היחידה היא להגר מכאן״ זה לא מה שאמרתי. אמרתי שלהעביר ביקורת על היהודי שבורח מרוסיה של פוטין ולהציע לו כאלטרנטיבה להשאר ולהתנגד באופן פאסיבי למשטר של פוטין, נשמע (אישית, לאותו יהודי, שמעדיף לבחור את המלחמות שבהן אפשר לנצח) כמו בזבוז של חיים. אותו יהודי ענה ״תודה, אבל לא תודה״ להצעה שבעיניו היא לא מושכת במיוחד. הסיבה העיקרית שהביאה אותי לשבר אליו הגעתי היא לא חוסר האמון שיש לי בשלטון ה-64. אם רק שם הייתי רואה את הבעיה, היתה נשארת בי תקווה שיכול להיות יותר טוב. הסיבה העיקרית שהביאה אותי לשבר אליו הגעתי היא חוסר האמון שיש לי באלטרנטיבה לשלטון ה-64. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מעודכן: 67. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד 120. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לך: סתאאם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |