 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקרב שלא היה בניר עוז. הכתבה של ניר ברגמן ב-ynet מחזירה לתודעה עוד מחדל שעבר מבלי משים. אין ספק שמשהו חולה מאד בצה"ל. זה לא קשור ישירות לדרג המדיני. זה יותר קרוב להסתאבות המערכתית-מנהיגותית שעליה הצביע בריק. אבל צריך להבהיר: מדובר בקריסה קריטית של הפיקוד והשליטה באזור גבול, משל צה"ל היה בקתת עץ רקובה ומתפוררת, שמישהו בעט בדלתה. לא מדובר כאן בתהליכי הבראה שיקחו שנים ואיש לא יודע אם יצליחו. מדובר כאן בצורך לשלוח הביתה את המפקדים האחראים וישא"ק, כדי להבהיר שסטנדרטים כאלו של תפקוד לא יסבלו. אני איני מתיימר לדעת מה היתה הבעיה, אבל כדי שמה שאני מדבר עליו לא ישאר לוט בתעלומה, אחזור ואציע השערה שלי שטובה לא יותר מהשערותיכם שלכם. אתאר כשל בארבעה שלבים: א. דילול הכוח בעוטף בגלל הסתמכות יתר על טכנולוגיות וזלזול באוייב. ב. העברת כוחות מן העוטף כדי להגן על הישובים באיו"ש. ג. רוב המפקדים שנשארו לא נמצאו במקומם בגלל חופשת חג וממלאי מקומם לא היו כשירים למלא את התפקיד. ד. הכוח הצבאי המדולדל שהושאר בחזית לא תפקד לפי הנהלים של הכוננות. רק בודדים היו ערים ותקנים של כוננות אור ראשון לא מולאו. כל אלו הם כרוניקה של חוסר זהירות וחוסר אחריות. המפקדים שהיו אחראים לאותה חזית, צריכים לשלם בראשם את מחיר הכישלון. אותם מפקדים שהיו אחראים למחדל הזה, נשארו במקומם לצרכי פעולת התגובה. גם בפעולה זו כשלו אותם מפקדים בהשגת המשימה ומכל מקום לא גילו יכולות יוצאות מן הכלל. מפקדים אלו צריכים לפרוש ועכשיו. וכאן אני מגיע לסיבה שאני מעלה עניין זה. הרמטכ"ל התכוון למנות צוות בראשות רא"ל במיל' שאול מופז שהוא לכל הדעות בדרגה ובניסיון הראוי כדי לחקור מה שקרה בפועל ב-7 באוקטובר בעוטף עזה. הצוות הזה יכל לחקור ולהבין את העובדות ולהגיע לפעולות החיוניות של ניקוי השורות על סמך עובדות וניסיון ולא על סמך סברות כרס (כפי שעשיתי אני). וכאן התערבה אותה ממשלת מלחכי פנכה וחסרי-כישורים שמינה נתניהו והכשילו את החקירה מכל מיני טעמים פוליטיים שנשטפו ונשכחו במהלך הזמן שחלף. שאול מופז אינו פעיל פוליטי כעת ושמאלני בודאי איננו. הוא גם לא מקורב לחוגי האופוזיציה בכנסת או בקפלן. כך שעל פניהם, טענותיהם של אנשי המסה ומעש מן הקליבר ששל מירי רגב היו חסרות בסיס. ההשערה הטובה ביותר לסיבת מעשיהם היא מערכה מתמשכת ושיטתית לדחות ולהרחיק את היום בו הם ומי שמינה אותם יקראו לתת את הדין על חלקם במחדל ה-7 באוקטובר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. אני קורא לביקור מיידי של אנשי הצלב האדום במחנה המעצר למחבלים בשדה תימן. מדינה המעלה על ראש התורן את מצוקתם של חטופינו במרתפי עזה, כדאי שתבחן גם את עצמה. הניסיון לקשור בין ביקור כזה לביקור מקביל אצל חטופינו אינו מחזיק מים. כבר עכשיו ברור דיו שאנשי הצלב האדום לא ביקרו ולא יבקרו את חטופינו ולא חשוב מה תעשה ישראל. אנשי החמאס הם פראים נטולי מוסר. אין צורך לנסות להתחרות בהם בתחום זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבויים/עצירים שנקטעו להם איברים בגלל איזוק הדוק מדי הם פשע מלחמה, אבל אף אחד לא מתרגש מדי1. כולה מחבלים. ___________ 1- מזכיר לי בדיחה עתיקה על משפחה מוסלמית שמתגיירת, אבל בטח כל אלפי הקוראים מכירים אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין סעיף ד' אני רוצה להזכיר מה שתיארתי בתגובה 699715. בהנחה שהמצב המתואר לא היה חריג במיוחד, אני מכה על חטא שלא עשיתי כלום בעניין. אמנם ברור ששום דבר לא היה יוצא מנסיון להתריע על המחדל הפוטנציאלי, אבל ללא ספק הייתי צריך לנסות (לו היה מישהו כמו האלוף בריק באתה תקופה בטח הייתי כותב לו מכתב, אבל לא היה, ונציב הקבילות לא נראה כמו הכתובת הנכונה). בנימוקים לעונש אני רוצה להבהיר שאפילו בסיוטים הכי גרועים שלי שלי לא שיערתי שאסון בס"ג של אוקטובר'ז עלול לקרות. מה שכתבתי בסוף ההודעה ההיא לגבי מידת המידע שיש לדרגים הגבוהים לגבי טיב האבטחה בפועל יכול להסביר למה באותו לילה, כשהגיעו כמה איתותים מדאיגים, אף אחד מהקודקודים לא העלה בדעתו שלכל הפחות צריך לוודא שכוננות השחר תתבצע כהלכה. אני משער שהם חיו בידיעה שזה המצב השגרתי כך שלא צריך לעשות כלום בעניין. הבעיה שלי כאשר חשש גדול מתממש היא שהוא מוציא את הרוח ממפרשי ה"אתה צריך לשקלל את הפחדים שלך מתוך הידיעה שאתה פסימיסט מטבעך" שהיא המנטרה האפקטיבית היחידה שעוזרת לי להתקיים מחוץ לכתלי שלוותא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם, התרופפות האחריות והמשמעת למטה אכן אינה יחודית לעוטף או ל-7.10. הארוע כאן הוא שכל ארבעת הנקודות שצויינו הסתדרו בשורה אחת והביאו לקריסה. לעניין הפסימיזם, צריך להדגיש נקודה נוספת. היו כמה אלפי מחבלי נוחבה ולא כולם פעלו באותו אופן, אבל בהכללה הם התגלו כשכירי חרב ולוחמים לא מקצועיים שמהרו לפנות לעיסוק בביזה ושלל ולא נצלו ביעילות את ההישגים הקלים להם זכו. בכל יישוב בו נתקלו בכיתת כוננות חמושה בנשק ארוך, הם נבלמו אעפ"י שנהנו מיתרון עצום בציוד ובכוח אש. ולכן השאלה היא עד כמה קרוב היו החמאס לכישלון. אם איזשהו או מישהו בצד שלנו היה פועל בצורה שונה ממה שפעל, עד כמה היה חמאס קרוב לכישלון? עיון במהלך האירועים השונים מלמד שמערך המחדלים בצה"ל היה כזה שגם אם אחד מהם לא היה מתרחש, התוצאה הכללית לא היתה משתנה. בכל שרשרת אירועים היו חיילים שפעלו נכון ותמיד נמצאו הגורמים או האנשים האחרים שהכשילו את המהלך. מכאן המסקנה שמשהו רע מאד קורה בצה"ל. בנוגע לפסימיזם החשוד כסוג של התעסקות עצמית של יפי נפש (ה"חמוציזם" מבית המדרש של הימין), אני חייב עדיין תשובה גם לאריק וברצוני לנסח את התשובה כמיטב יכולתי. אשהה לרגע את תשובתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם הכל, חוץ, כהרגלי, מהחלק של לשלוח הביתה. אתה מפסיד מפקדים שלמדו את הלקח על בשרם. אני מאמין (ומאמין שגם אתה מאמין) שהם לא חושבים ''השאירו אותנו בתפקיד, סימן שהיינו בסדר''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |