|
||||
|
||||
הבעיה היא שאתה מנסח את מה שקרוי תכנית "היום אחרי"(המטרה), ללא ניסוח התכנית המבצעית (האמצעים), אשר אמורה להגזר ממנה. אם מסתכלים על 3 היעדים כפי שניסחת, המסקנה די ברורה. כל היעדים די מפוקפקים כשלעצמם. א. "מיטוט החזבאללה" קרוב לודאי בלתי ניתן להשגה ובודאי כאשר משתמשים בכלי המפוקפק שהוא צה"ל. מצד שני, ברור שללא פגיעה רצינית בכוחו של החזבאללה, יהיה קשה מאד לשנות את המצב מיסודו. ולכן תדרש פעולה על הקרקע במרכז הכח של החזבאללה בדר' ביירות. ב. הרחקת החזבאללה מגבול ישראל. אולי ניתן להשגה ע"י פעולה קרקעית בדר'לבנון. נכונות לקיים אזור ביטחון שם היא ככל הנראה הכרחית. לאורך זמן יהיה קשה להשאר שם בפרט לאור מצבה הבינלאומי המעורער של ישראל. ג. הסכם בינלאומי כלשהו, כפי הנראה חיוני כדי לאפשר יציאת צה"ל מאזור הביטחון. התכנית האיסטרטגית הנגזרת היא: א. מבצע קרקעי מפוצל וסימולטני של כיבוש דר' לבנון כדי להגן על צפ' המדינה, בו זמנית עם פעולה קרקעית נגד הפיקוד והמשגרים באיזור ביירות כדי להגן על שאר המדינה וכדי להכות על ראש הנחש. ב. הבו-זמניות נדרשת למרות מגבלות הסד"כ הישראלי והמערכה הרב-זירתית. טווח הזמן שיש לישראל לפעול בריכוז כוח הוא מוגבל. אם נתחיל לפעול בשלבים, נשיג רק יעדים חלקיים, אם בכלל. וכבר ראינו שהיעדים החלקיים מפוקפקים. ג. בד בבד יהא צורך לפעול במרחב המדיני כדי להשיג הסדר בינלאומי שיאפשר בסופו של דבר את הוצאת צה"ל מלבנון. בכל מקרה, נראה שההסכם יהיה עם ממשלת לבנון ולא עם החזבאללה. וההישגים שנוכל להשיג בהסכם יהיו ביחס ישר למכה שנצליח להנחית לחזבאללה. למרבה הצער מי שאמור לתכנן ולהשיג את ההסכם הזה זה ישראל כ"ץ ומאי גולן. ולכן הסיכוי שישראל תצליח לארגן ולהשיג הסכם ביוזמתה הוא קלוש. ההסכם יהיה כפי הנראה ביזמת גורמי חוץ וההתחשבות באינטרס של ישראל תהיה בהתאם. ד. היות וכל התכנון בישראל הוא ע"י מטה צה"ל ואין כאן תכנון מדיניות רציונלי לטווח ארוך של השלטון האזרחי, יש לי חשש שהתכנית האסטרטגית שתופעל תהיה אחרת. לצד פעילות סמלית בסעיפים א-ג, ההכרעה תועבר להפצצות מן האויר על התשתיות האזרחיות של לבנון, בתקווה שמישהו יתערב ויפתור את הבעיה עבורנו. זו תהיה טעות נוראה, מפני שתפגע בשותף הפוטנציאלי שלנו לשינוי המשוואה הלבנונית וזו הממשלה והצבא הלבנוני. הגורם הזה אינו זקוק למוטיבציה לפעול להחליף את החזבאללה ופעולה כזו לא תועיל במאום ורק תעמיק את העויינות לישראל בממשל הלבנוני ותפגע קשה במעמדנו הבינלאומי. האופציה האחרת היא שיושג הסכם מדיני, שוב עם ממשלת לבנון שימנע את המלחמה. הסכם כזה, שמן הסתם חזבאללה יצפצף עליו, לא יוכל להיות יותר מהפסקת אש שתרגיע את הלהבות עד לסיבוב הבא. לעניין זה צריך לזכור שקשה מאד ואולי בלתי אפשרי להשיג בהסכמים דיפלומטיים, מה שלא השגת בשדה הקרב. הטיעון בזכות הפסקת אש כזו הוא כפול. ראשית, כפי שנאמר גם בהסכם המדיני הנדרש לאחר מלחמה, ההישגים יהיו תלויים במה שיושג בשדה הקרב. כלומר מדובר בהימור על תוצאות המלחמה. שנית בהנהגת סמוטריץ, גולדקנופף, בנגביר, ישראל כ"ץ ומאי גולן, סביר להניח שממשלת ישראל תצליח למסמס תוצאות טובות בשדה הקרב, גם אם יושגו. עצם העובדה שהפסקת האש, לפני מלחמה, תמנע את נזקים לשני הצדדים הכרוכים במלחמה, בנסיבות הנכחיות, מספיקה כדי להצדיק פתרון כזה. האם הטיעון הזה (טובת המדינה) יספיק למנוול מול הבייס שלו? ספק רב. |
|
||||
|
||||
אני לא מנסח את תוכנית היום שאחרי. בסך הכל הצגתי את מרחב התוכניות האפשרי ואמרתי שהוא מתחלק ל 3 אפשרויות. זה רחוק מאד מלהיות "תוכנית". |
|
||||
|
||||
זה בסדר גמור. אני לא בא בטענות אליך. כוונתי היתה ש-3 הנקודות שלך הן בעצם היעדים שרוצים להשיג בסוף התהליך. מה שהוספתי זה בנוגע לדרכים האפשריות להגיע לשם. תכנית כוללת רצינית נבחנת בקשר בין האמצעים למטרות. אתה גוזר את האמצעים מן המטרות ובעזרת המטרות אתה בוחן את הצלחת האמצעים. ברצועת עזה המטרה היתה מיטוט החמאס והאמצעי היה פלישה קרקעית. vis-à-vis המטרה, מי שמדבר על ההישגים האדירים של צה"ל מגזים. שחרור החטופים לא צריך בכלל להיות מוגדר כיעד. זה סוג של אילוץ שצריך לפעול מולו. אין טעם להגדיר כיעד משהו שהשגתו תלוייה כל כך מעט במה שתעשה. אפשר לטעון שהעובדה שצה"ל אינו מסוגל לשחרר את החטופים לא היתה ידועה מן ההתחלה. אבל לדעתי זה הוגדר כיעד בגלל הלחץ הציבורי וכחלק מן הנוהג הישראלי להטיל הכל על צה"ל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |