|
כאשר קראתי את מאמרו של יוסי מלמן, אף אני תהיתי לגבי האמינות והקרדיטיזציה של מלמן כאשר הוא עוסק בפרשנות צבאית. למרות שמלמן הוא כותב ותיק, לא הצלחתי לגבש דעה בשאלה זו. אולי התשובה נעוצה בכך שמלמן אינו פרשן צבאי אלא פרשן לענייני מודיעין. תחום זה, רבים בו האנשים שהם שקרנים מקצועיים. לכן כל הפרשנים בתחום נשמעים קצת מפוקפקים. לגבי הדוגמה שהבאת: נראה שמלמן צדק ואתה פשוט טועה. כדי להבין זאת לא צריך להיות פרשן או מומחה. צריך פשוט לקרוא ולראות חדשות. המציאות בעניין זה פרושה בפני כל אחד. לא היה הרבה טעם להזכיר עניין זה, אלמלא היה זה העניין המרכזי במאמר הלא אופטימי של מלמן: צפי לפגיעות קשות בעורף הישראלי העמוק במקרה של מתקפת טילים של החזבאללה על ישראל. והערה נוספת בעניין הנייר המודלף של אייזנקוט. מציע לך להתיחס יותר לגופם של דברים ופחות לחוו"ד הצפוייה שלך לגופו של איש. א. בעניין שעליו כותב אייזנקוט, יש לו יתרון שאין לבריק ולספנסר מווסט פוינט. הוא יושב בקבינט המלחמה ולכן הוא אמור לדעת מה מתרחש שם. דבר זה אי אםשר לומר על שני האחרים ולכן עדותם לא רלאבנטית בעניין זה. ב. בהכללה, יש לומר שאייזנקוט מעלה טיעון שהוא בסיסי למדי בתחום האיסטרטגיה ונוגע לאמירתו הידועה של קלאוזביץ על המלחמה כהמשך המדיניות בדרכים אחרות. כאשר המדינאים אינם יכולים להציג תכנית מדינית שממנה יגזרו היעדים של אנשי הצבא, אנשי הצבא אינם יכולים להשיג יעדים כאלו. ג. אני לא בטוח שאייזנקוט צודק בעניין העדר תכנית מדינית. הבעיה היא שאם למנוול יש תכנית מדינית, היא כזו שאי אפשר לשתף בה את הציבור או את המטכ"ל. תכנית מסוג זה עשוייה להיות משיכת זמן עד לחזרתו של טראמפ לבית הלבן, שכן כידוע למנוול לא אצה הדרך לסיים את הלחימה.
|
|