 |
|
 |
||
|
||||
 |
ירון לונדון כתב: כִּי לְכָל אָדָם קָטָר הַבָּא מִבְּלִי לִצְפֹּר וּמִי שֶׁלֹּא עוֹלֶה נוֹתַר עִם הַצִּפּוֹר. כך גם לתנועת המחאה שמסרבת להיות תנועת התנגדות. המחאה, מבלי להרגיש בכך, נמצאת בימים אלו, בסוג של צומת דרכים שבו היא לפעמים בוחרת מבלי משים את עתידה. אין לי שום ספק שלמפגיני המחאה שהפריעו לתפילה בכיכר דיזינגוף ובכיכר הבימה, היתה הצדקה מלאה למעשיהם. החילונים של ת"א קצה נפשם בהשתלטות של חובשי הכיפות על המרחב הציבורי. בכל מקום בו הם נמצאים, אם זה אוטובוסים, מעיינות, פארקים או חופי ים, הם מיד חייבים לנסות לכפות את אורח חייהם על האחרים. עיריית ת"א, בשם תושבי ת"א, ויוכיחו בתי הדין, רשאית לתקן שתפילות ציבוריות ברחוב יערכו ללא הפרדה מגדרית. מי שזה פוגע בציפור נפשו, שיתפלל בבית כנסת ואם הוא חייב להתפלל ברחוב שיעשה את זה בבני ברק או בירושליים. כאשר המתחכמים הדתיים מנסים לנצל את הרשות שניתנה להם להתפלל ברחוב כעוד הזדמנות להתנכל לרשות השיפוטית ולרמוס את שלטון הדין האזרחי, רשאים תושבי ת"א להחליט שהם בכלל לא מעוניינים במפגנים האלו. דוקא בשל זאת, בולטת מידת האי נוחות של רבים במחאה מן ההדים התקשורתיים שקבלו ארועי יוה"כ. לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא ההכרה שלא באמת אכפת לנו מסדרי התפילה של המתפללים. אני לא מכיר, תנועת נשים מתפללות משמעותית המתנגדת להפרדה בתפילה. ויש כאן הרגשה חזקה שהמחאה נכנסת כאן לעימותים בנושאים שאינה יכולה לנצח בהם. האלטרנטיבה שאני מציע, של תנועת התנגדות, היא קשה רוחנית ואינה מביאה בחובה את התעלות הרוח הדרושה כדי להביא לניצחון ברחוב או בקלפי. בעיניי יש מספר תהליכים במודוס ויונדי שהמשך קיומם הוא קאזוס באלי. בתהליכים אלו, המיעוט הגדול שלנו ממשיך לממן משפחות עם עשרה ילדים שמחחנכים להשתמט מחובותיהם האזרחיות ולהתערב באורחות חיים של אחרים. כמוכן הציבור שלנו לא רוצה ולא צריך להמשיך ל"השתתף" במימון טיולים של חסרי אחריות למירון, לאומן ולשכם או האחזויות מתנחלים פראיות המוקמות בניגוד לרצונן של הרשויות המוסמכות. גם שליחת ילדינו לשירות צבאי תחת פיקודם של קצינים פאשיסטים בוגרי החמ"ד או ההסתה של ארגונים לאומניים וגזעניים שונים, לא יעלה על הדעת. לו הציעה הממשלה לגייס את כל בני ה-18 לשנת שירות חובה במשטרה של בנגביר וחנ"מאל, המחאה היתה מבעירה את המדינה, אבל להפקיר את בנינו לשרות תחת פיקודם של קצינים מזוקנים וחובשי כיפות, משום מה נראה לנו כהכרח בל יגונה. לצערנו הסרבנות היום אינה זכות אלא חובה. סרובם של טייסים לשרת תחת מפקדים בעלי ערכי מוסר מפוקפקים אינו אליטיזם ופינוק פריבילגי אלא הכרח אזרחי. כל מי שראה בזמנו את הסרט של אידו סלע על מסע הבחירות של מאיר אריאל, בודאי לא פספס את הקטעים שבעידן תמים יותר נתפסו כרגעים קומיים, בהם מיני פוליטרוקים צבאיים סוג ג בוחנים את רשימת שיריו של מאיר אריאלי כדי לודא שהם לאומיים ומרימים את המורל מספיק. כל מי ששרת בצבא יודע שמדובר במוסד הירארכי שבו לעתים קרובות המשמעת גולשת לתחום של טירוף מערכות. מפקדים הבאים מבית הגידול האמוני סבורים שדמוקרטיה וליברליזם הם ערכים הנגזרים מאורח חייהם התיאוקרטי. טבעם האמיתי של הדמוקרטיה והליברליזם הוא כזה שחיילים מבית הגידול של הימין יכולים לשרת תחת קצינים דמוקרטיים וליברליים, אבל לא להיפך. אם נמשיך לטמון ראשינו בחול, נגלה מהר מאד שצה"ל הפך למטחנת בשר המעבדת מגוייסים נאורים וליברליים לפושעי מלחמה "מורעלים". באמרנו זאת, איננו יכולים להתעלם מן הפסימיזם העמוק באמירות אלו. הפיכתנו למיעוט סקטוריאלי החייב להאבק עד זוב דם על האינטרסים העצמיים שלו ופורק מעל שכמו את עול האינטרס המדינתי הכולל היא חדשות לא משמחות. זה עושה רושם ברור של הדרך ההפוכה מכיבוש המרחב הציבורי וניצחון סוחף בבחירות. לרוע המזל, המציאות אומרת שלא מדובר בצל הרים והזיות אפוקליפטיות. חצי שנה, לתוך כהונת הממשלה האיומה בתולדות ישראל, שהצליחה לפגוע בכל חלקה טובה ולא השיגה דבר מלבד פטור מויזה לארה"ב ועדיין הסקרים מלמדים על רוב של מנדט או שניים, כאשר אנו תלויים בחסדי מפלגה ערבית אסלמית וכלל לא הבאנו בחשבון את שקרני הסקרים. הכיתתיות השבטית של ישראל היא עובדת קבע וצורכי הדו-קיום המרגיז עם השבטים העויינים ממשיכים להיות עובדת חיים. אני לא חושב שאלו חדשות שאפשר ללכת איתן לבחירות. לכן, טענת הרבים שנדרשת למחאה אג'נדה לאומית חדשה היא נכונה. צודקים אלו העומדים על חשיבות החוקה לישראל וביסוסה בחוק של מגילת העצמאות. יתר על כן, לדעתי, נדרש גם גיבוש סטאטוס קוו חדש עם קבוצות משתפות פעולה מתוך השבטים האחרים. העובדות מלמדות שיש גורמים פוליטיים דתיים, מזרחיים ואפילו חרדיים עם נטייה לשת"פ איתנו. בשלב זה אפאחת מקבוצות אלו אינה בבחינת בשורה אלקטורלית ומבחינה זו, אין לנו ברירה אלא לשאת אותן על כתפנו האלקטורלית. החיוניות של הגורמים האלו היא באפשרות לגבש מצע של דו-קיום קואופרטבי ולא קונפרונטלי עם שבטים נוספים. זה עשוי לפתוח פתח בעתיד להרחבה אלקטורלית של הגוש שלנו ולריסוק גוש הימין. ברור למדי שהגוף שאמור לבצע את תכנית הפעולה הזו היא האופוזיציה הפוליטית ולא תנועת המחאה ברחובות. יתכן וגופים חוץ פרלמנטריים יספקו מבחוץ את המשאבים הערכיים והמחקריים ואת הטיוטות וניירות העבודה. אבל המפלגות הפוליטיות חייבות להיות מעורבות בעומק הפעילות, אחרת זה יהפוך לאימוץ מלאכותי של מיני ניירות עמדה שישכחו ברגע שיתיישבו על כס המיניסטר. יותר מכל אני רואה כאן פוטנציאל למפלגה לאומית רחבה ומאוחדת שתוכל להיות המנוע שיניע את החברה הישראלית בכיוון חדש. ושוב בעצב, צריך לציין שהמציאות כמדומה הולכת בכיוון ההפוך. נראה שמפלגות האופוזיציה מתפצלות ומסתכסכות במקום להתאחד. המפלגות נסחבות כסחבה עם ריח לא נעים הנגררת אחרי המחאה מבלי ליצור סינרגיה בין המחאה ברחוב לכוח הפוליטי. גם מנהיגי האופוזיציה הם כפי הנראה האנשים הלא נכונים למשימה. בני גנץ הוא נסיך שבא לשבת לשולחן ערוך שבו אמורה להיות מוגשת להם משרת רוה"מ. הוא בא כדי לנהל את מערכת המדינה מלמעלה. זו במידה רבה עבודת פיקוח וקבלת אחריות. לפיד זה סיפור שונה, אבל הוא ביסודו איש תקשורת ולטעמי זו אינה הכשרה טובה לאיש מעשה. מבקרי ספרות בד"כ אינם סופרים טובים. הם לא באו כדי להסתובב בשטח בין סניף לפעיל, לשבת עם ראשי סניפים ופעילים ותומכים מרכזיים כדי לבנות בעצמם את האג'נדה ואת האלקטורט שיתמוך בה. ובדרך גם לגבש מוסדות מפלגתיים וצוות שילך איתם. מסיבה זו, נראה שהם באים לעבודת האופוזיציה בחוסר חשק בולט, מרבים לצאת לחופשות ולהעדר מן הזירה ברגעים משמעותיים. אם אתה מוסיף להם בדמיונך את עשרות שנות השלטון שיש למנוול, אתה בהחלט יכול לראות אותם, מאמצים את השחיתות ואורח החיים הנצלני שלו. מי שרוצה להיות מנהיג האופוזיציה צריך להיות אחד שמוכן לכתת רגליו בין סניפים, הפגנות וחוגי בית ולא מאמין ב"אלוהים לשלטון בחרתנו". החלפת ראשי המחנה תוכל לסמן יציאה לדרך של המסע לכיבוש השלטון והצלת המדינה מדרך הפילוג וההתפרקות המובילה לאובדן סיבת הקיום של מדינת ישראל. אחרי הכל, מטרת המחאה, לא צריכה להיות מהומות בכיכר דיזינגוף אלא הסכמים חברתיים חדשים בתוך החברה הישראלית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ירון לונדון על חרדים? באמת? גזעני-אנטי יהודי-חרדי לא מהיום | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה גם לא היה האסון של ביבי שהצליח להתפוגג כעננה מיד כששמעו עליו. אבל מה שירון לונדון כתב: ציף ציף מעל הרציף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ירון לונדון אחראי רק לכותרת ו-4 השורות מן השיר. כל השאר עליי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אחלה ציטוט. תודה. האם יש לך מישהו ספציפי בראש? אמרת קודם אייזנקוט. אתה מדמיין אותו עושה את עבודת הרגליים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה לא להמציא משיחים מהרהורי ליבי, ולכן פשוט מציין את השמות שנמצאים ברשימות. מבחינתי, התקשורת אינה ממלאת את תפקידה ואינה מספקת לנו מידע על שגרת העבודה של הנבחרים (ולו הבכירים שבהם). כך שאני לא יכול להתייצב ב-100% מאחורי המלצותיי. כאמור אין לי שום בעיה עם הרקורד והאישיות של אייזנקוט, אבל אין לי מושג עד כמה הוא מוכן ועושה את עבודת הרגליים של חוגי הבית והסיבובים בסניפים ובין הפעילים. גם חילי טרופר מתאים מאד בעיניי ונדמה לי שהוא די פעיל בשטח. לדעתי אלו שני הבאים בתור אחרי גנץ. גם רם בן ברק נראה בסדר אבל אין לי מושג איך לקטלג אותו. האם הוא בא להוביל ולהנהיג ומוכן ללכת את המסע לכל אורכו או שהוא שייך לקטגוריה של גנץ, אלו התרים אחרי משרות יו"ר דירקטוריונים (המחפשים מינימו את הכבוד וההטבות במינימום עבודה) המחכים שיגישו להם הכתר בבחינת האצולה מחייבת. במקרה שלו, נראה אם הוא מסוגל להביס את יאיר לפיד במפלגתו. על שקמה ברסלר אני יודע שהיא עושה את עבודת הרגליים, אבל אני לא בטוח שיש לה שאיפות פוליטיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |