בתשובה לאפופידס, 24/04/22 15:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"התפרסמה ב"הארץ" עוד כתבה שמתנגחת בטיפול פסיכיאטרי תרופתי, תוך כדי התבססות על מאמר שלא אומר את מה שנכתב בכתבה. המסקנה שבכותרת, שלפיה התרופות הן כביכול לא יותר טובות מפלסיבו, לא נתמכת על ידי המחקר. היא גם לא יכולה להתמך על ידי המחקר, שכן הוא בכלל לא בדק את זה." - Tom Sadeh |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי בסוף השבוע את המאמר ובתור קורא הדיוט שלא מבין בנושא המדובר, הוא נשמע מאד מאד מדאיג. מה שקצת הוסיף איזון היה למרבה הצער בעיקר תגובות הטוקבקיסטים. הייתי שמח שכותב המאמר היה טורח גם להביא את הצד השני של המטבע. ______ וגם על כל כבר כתבנו - גם ריפוי מפלצבו הוא ריפוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם טום שדה לא ממש מדייק. הוא כותב "אז המסקנה שבכותרת, שלפיה התרופות הן כביכול לא יותר טובות מפלסיבו, לא נתמכת על ידי המחקר" בעוד שהכותרת אומרת "השפעת התרופות, הוא אומר, דומה לזו של פלצבו". "דומה" זה לא בדיוק "לא יותר טוב". בכתבה עצמה מביאים מספרים: "בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות". המשפט "היא גם לא יכולה להתמך על ידי המחקר, שכן הוא בכלל לא בדק את זה." גם לא מדויק - המחקר לא בדק יעילות של תרופות אלא בחן "את סיכומי כל המחקרים הרלוונטיים שבדקו לאורך השנים את התיאוריה הנוירוכימיקלית שלרוב מסבירה את פעולת התרופות הללו" (באמת את כל המחקרים? אף אחד לא הצליח התחמק?). בפרט, מצוין בראיון עם אחד החוקרים "זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון" כלומר נבחנו גם מחקרים על יעילותם של נוגדי דיכאון. התזה העיקרית לגבי התרופות שמובאת בראיון (ואולי אפילו נובעת מהמחקר, גם אני לא קראתי אותו) היא ש"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed). עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון." באופן אישי, המאמר מעודד (כי בחרתי שלא להשתמש בתרופות - כל הכבוד לי) ומטריד (אם אצטרך, מה אעשה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה צודק. באופן אישי - לאחרונה הפסקתי ליטול, ונכון לרגע זה, המצב השתפר. מצד שני, בתקופות אחרות, לפני כעשר שנים, לאחר ששימשתי בתפקיד מסויים, זה בפירוש עזר לי. השניים שירשו ממני את התפקיד, אחד אחרי השני, החלו גם הם ליטול (נדמה לי ציפרלקס) ואמרו שזה החזיר להם את החיים שלהם. המסקנה שלי: זה אינדיבידואלי, טמפורלי ותפקידלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי שהמחקר המתבקש מהסיפור הוא לאפיין מה בתפקיד המסוים הזה (או בדומים לו) מביא באופן עקבי אנשים לשימוש בציפרלקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אכן היה תפקיד שכלל ניהול קבוצה, המצאת טכנולוגיה בשילוב עם מרכיבים נוספים שקצרה היריעה. אבל למדתי שם לקחים חסרי תחליף על בני אדם, על ניהול, על דינמיקות טכנולוגיות ועל עצמי - הגבולות שאליהם אפשר להגיע, ומה קורה מעבר להם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעה לסקר - במה עבד אפו שלנו? 1. מנכ״ל רשות המחשוב. 2. ראש פרוייקט מנהטן2 (שם זמני). 3. לא נפרט, אבל מוחסן פאחריזאדה כבר לא איתנו. 4. נסיין תרופות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפי הסוס: "הגבולות שאליהם אפשר להגיע, ומה קורה מעבר להם" ומכאן שהוא חוקר חורים שחורים (לא ע"י הפעלת לחץ פיזי מתון, אני מקווה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו הפונז, הביקורת של תום שדה בפוסט הזה שכנעה אותי הרבה פחות מהמאמר ב"הארץ". מה שיותר איזן היה תגובה של הפסיכיאטר ירדן לווינסון (דורשת מנוי, כנראה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |