 |
|
 |
||
|
||||
 |
כפי שסיפרתי לפני כשנתיים היתה לי בעיה של חוסר תיאבון וירידה במשקל. כל הבדיקות (והיו הרבה, כולל קולונסקופיה ובדיקת HIV) לא מצאו כלום. אחרי כחצי שנה הרופאה שלי אמרה שאולי מדובר בדיכאון והציעה לי הפניה לפסיכיאטר שיוכל לאבחן אם אני בדיכאון, או לחילופין מרשם לציפרלקס, שאם יועיל, יצביע שאכן מדובר בדיכאון. אני, הייתי סקפטי, בעיקר כי לא הרגשתי בדיכאון, אבל הסכמתי למרשם. קניתי את הכדורים ואחרי שקראתי את רשימת תופעות הלוואי, החלטתי לוותר על התענוג. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
והתופעות המשיכו? לדעתי יש בנפש האנושית מצבים מגוונים שהכנסתם למגירות עם הכותרת "סטרס" או "דיכאון" לא מועילה להבנתם או לטיפול בהם. אני חושב שלא חייבים לרדת לעומקו של המצב הנפשי אבל חייבים לטפל בו באופן נפשי. הכוונה היא שלא חייבים פסיכותרפיה אבל אפשר בניסוי וטעיה (מדיטציה א' ב' ג', יוגה, טאי צ'י, הליכה על שפת הים, חתול, פטריות, צלילה חפשית, צניחה חפשית, NLP, CBT, ווטאבר) שמודרכים על ידי תחושת הבטן, למצוא מה שיביא לו מזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש: דוקטור, אני סובל מירידת תאבון דוקטור: אולי זה דיכאון? איש: הופה הופה, מישהו פה מכניס למגרות! אל תגיד דיכאון, אתה מעליב ציבור שלם. תגיד: שומע דיסקים של עופר לוי. תגיד: צופה בערוץ הכנסת. תגיד: נותן לאנשים לעקוף בתור בדואר. תגיד: מתקשר לחמותך כי אתה רוצה. אבל אל תגיד דיכאון! דוקטור: התחלת לעשן במקרה? איש: וואו וואו! מעשן!? ממש נסחפת. תגיד לוקח הפסקה כל 10 דק. תגיד יש לך תור לכימו. תגיד יש לך קול צרוד כמו אלון בן דויד. תגיד שאתה מחזיק חבילת a4 של ניירות גלגול. אבל א-ל ת-ד-ב-י-ק ת-ו-ו-י-ו-ת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשיכו לסירוגין במרווחים שהלכו וגדלו ואחרי כמעט שנתיים זה דעך. בתקופה הזאת ניסיתי שינויים בתזונה, טיפולים אלטרנטיביים, החלפת מקום עבודה ופגישות עם “מטפלת” שמאוד המליצו לי עליה (ללא הכשרה פסיכולוגית). יכול להיות שמשהו מהדברים עזר, יכול להיות שהכל עזר, יכול להיות שזה היה משבר אמצע החיים וגם הוא עבר, יכול להיות שהגוף שלי או התת-מודע שלי ניסה להגיד לי שמשהו בחיים שלי לא בסדר ואני צריך לעשות שינוי (ואו שעשיתי משהו בכיוון הנכון או שהגוף/תת-מודע הרים ידים) ואולי אני רק בתקופת הפוגה ארוכה ומתישהו זה יחזור. פשוט אין לי מושג. ההשערה שלי - מדובר בסוג של חרדה שגרמה לזה או אולי להיפך, חוסר התיאבון הלא מוסבר גרם לי לחרדה ונוצר מעגל משוב של חוסר תיאבון - חרדה - חוסר תיאבון, אבל זה לא באמת משנה. אחרי שהחלטתי שזה כנראה חרדה, שכנעתי את עצמי שאין לי שום סיבה להיות בחרדה (והמטפלת עזרה לי עם זה) ואולי זה מה שהעלים את התופעה. אני די מסכים עם הגישה שלך, רק שברמה העקרונית החלטתי שאני הולך קודם על דברים קטנים (שינוים בתזונה, טיפולים אלטרנטיביים, מאמץ לפגוש יותר חברים ולצאת מהבית ומהשגרה) ואם זה לא עוזר קצת להגביר (החלפת מקום עבודה, פגישות טיפוליות) ורק אם אין ברירה אז לנסות כימיקלים (גראס, ציפרלקס, סן פדרו) או לשבור את הכלים (להתגרש, להחליף מקצוע, להצטרף למנזר בודהיסטי). כאמור, לא הגעתי לכימיקלים או לשינויים דרסטים בחיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |