 |
ואם מדברים על רשימת קריאה, אוסיף את הנובלה זוכת הפוליצר: פסטורלה אמריקנית/פיליפ רות. מאז שראיתי את הסרט, אני קורא שוב ושוב את הנובלה של רות (לא להתבלבל, הסרט והספר המקורי הם דברים שונים לחלוטין). אין ספק שזה הוא אחד הספרים הטובים והחזקים ביותר שנכתבו על אמריקה. הזעם הנואש והמטורף שבו רות מסתער על החלום היהודי-אמריקני לא רק טוחן אותו לאבק אלא גם מותיר אותו עם סירחון של פרוורטיות ואנטישמיות.
ראיתי עכשיו בויקיפדיה שגם סאלינג'ר גדל במשפחה יהודית (או לפחות חשב כך), מה שעושה את הבחירה בצמד סאלינג'ר ורות מוצלחת במיוחד.
מה שהיה פחות מוצלח זה ההצבעה על סאלינג'ר כיותר טוב. הם סופרים מאד שונים בטכניקה ובאומנות הסיפור שלהם. הזעם של הולדן קולפילד וסימור גלאס הוא ביטוי ספרותי לבעיותיהם הנפשיות. אלכסנדר פורטנוי וסימור לבוב אינם חולי נפש ואינם זועמים. הזעם הוא של פיליפ רות על החברה בה הם חיים.
הייתי אומר שהגניוס היהודי מתבטא לא רק בכך שכל כך הרבה סופרים יהודים זכו בפרס נובל, אלא בכך שכל כך הרבה כותבים יהודיים שהיו ראויים לפרס, לא זכו בו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש