בתשובה לאנטילופה, 26/01/21 14:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממש לא. סאלינג'ר (שכתב בשנות ה-50)היה מאד מקובל בשנות ה-60 ואילך אצל נערי הפרחים ודור הביט ותרבות הנגד. אני לא חושב שהוא overrated. ביחס למי? לקורט וונגוט? הספרים שלו עומדים במבחן הזמן ומייצגים היטב את הצד הפחות עליז של דור ילדי הבום. נכון שהוא לא עמוק או אינטלקטואלי. העגמומיות שלו מצוייה גם אצל כותבים ויוצרים יותר עדכניים של תרבות הנגד אבל הוא הרבה יותר אותנטי ומנומק מהם. כדי לשכנע אותך שהוא יותר "טוב" מאשר "לא רע", אני מזווג אותו עם פיליפ רות. שניהם עופות מוזרים בתוך האסכולות שלהם ולטעמי סאלינג'ר עדיף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
+1 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם מדברים על רשימת קריאה, אוסיף את הנובלה זוכת הפוליצר: פסטורלה אמריקנית/פיליפ רות. מאז שראיתי את הסרט, אני קורא שוב ושוב את הנובלה של רות (לא להתבלבל, הסרט והספר המקורי הם דברים שונים לחלוטין). אין ספק שזה הוא אחד הספרים הטובים והחזקים ביותר שנכתבו על אמריקה. הזעם הנואש והמטורף שבו רות מסתער על החלום היהודי-אמריקני לא רק טוחן אותו לאבק אלא גם מותיר אותו עם סירחון של פרוורטיות ואנטישמיות. ראיתי עכשיו בויקיפדיה שגם סאלינג'ר גדל במשפחה יהודית (או לפחות חשב כך), מה שעושה את הבחירה בצמד סאלינג'ר ורות מוצלחת במיוחד. מה שהיה פחות מוצלח זה ההצבעה על סאלינג'ר כיותר טוב. הם סופרים מאד שונים בטכניקה ובאומנות הסיפור שלהם. הזעם של הולדן קולפילד וסימור גלאס הוא ביטוי ספרותי לבעיותיהם הנפשיות. אלכסנדר פורטנוי וסימור לבוב אינם חולי נפש ואינם זועמים. הזעם הוא של פיליפ רות על החברה בה הם חיים. הייתי אומר שהגניוס היהודי מתבטא לא רק בכך שכל כך הרבה סופרים יהודים זכו בפרס נובל, אלא בכך שכל כך הרבה כותבים יהודיים שהיו ראויים לפרס, לא זכו בו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |