בתשובה ליובל רבינוביץ, 15/06/02 11:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. האו"ם והמדינות שהזכרתי הצהירו על צונן לפתור את הסכסוך ולחלקן יש גם אינטרסים ברורים (מדיניים, כלכליים ואפילו מוסריים) שהסכסוך ייפתר. 2. כתבתי ברור שמדובר במדגם מייצג (כנראה כ 400 איש מכל צד). נכון שאי אפשר להגיע כך לייצוג ליטרלי של "כל המגוון" אך התכוונתי לכך שמדובר באנשים "רגילים" ולא למשל פוליטיקאים, פקידים או אנשי אליטות. 3. יש אכן קיצונים שגם אם הרוב המכריע של עמם יחליט לעשות שלום, ימשיכו להילחם בשם "אללה" או "ההבטחה האלוהית לא"י". מאידך, רבים מאלה הנלחמים כיום עושים זאת כי נדמה להם שהם עושים את רצון עמם המדוכא ונימוק זה לא יהיה קיים יותר. בנוסף, ברגע שקיימת מחוייבות ברורה של מרבית העם להילחם בקיצוניים שלא מצייתים לרצונו, משוואת האינטרסים משתנה ולא כל כך קל למצוא מחסה בתוך האוכלוסייה האזרחית. 4. פירטתי במאמר את סולם הערכים שלי. ברור שכל פשרה עשויה לפגוע בחלק מערכיי ולתמוך באחרים. אני מעוניין בפשרה שבסה"כ לא תרע (ורצוי שתשפר) את מצבי הכולל. לדוגמה, אם הסיכון לחיי וחיי משפחתי קטן מאוד ומצבי הכלכלי משתפר, אני יכול "לשלם" בכך שאעבור מחסום פלסטיני בדרך לבילוי סופשבוע בחברון. כתבתי בפירוש שאני לא מאמין בתיקון עוול אחד בעזרת עוול אחר. מבחינתי, אחת האינדיקציות לנכונות פלסטינית אמיתית בשלום היא האפשרות להמשך קיומם של יישובים יהודים גם בשטחים שיהיו פלסטינים אך גם נכונותינו לאפשר לפלסטינים (בתנאים ברורים מסויימים) לגור בתחומי ישראל (בדיוק כמו שאנו מאפשרים זאת לאמריקאי או פיליפיני). אני בהחלט חושב שפשרות תרענה את חייהם של הקיצונים. למשל, אם יהודי חושב שא"י יהודית כולה היא הדבר החשוב ביותר בחייו, אזי הסכם קבע שאינו כולל טרנספר יכול בהחלט להרע את חייו כי הוא מקטין את התקווה שאירוע כזה יתרחש. דוגמה קיצונית פחות היא אם יתברר כי ביתו של מישהו נבנה על אדמה שלא נרכשה כחוק. במקרה כזה, אותו אדם ייאלץ כנראה לקנות את האדמה מבעליה (אם זה יסכים) או לקבל פיצויים ולעבור למקום אחר. להערכתי, אם הפיצויים יהיו הולמים ואם יהיו היתרונות האחרים (יותר ביטחון, שיפור המצב הכלכלי, גישה חופשית למקומות הקדושים וכו') הרי שגם מצבו של מי שייאלץ לעבור יהיה טוב ממצבו כיום. 5. הסיבה לדרישת שני השלישים היא כדי להגיע לביטחון סביר שהמתנגדים הם מיעוט קטן. אם לא נגיע לכך יהיה לי ולרבים אחרים קשה להניח שבידי הרוב (נניח 55%) יש את הכוח לרסן את המיעוט. במקרה כזה יהיה צורך בהוכחות מעשיות נוספות (כמו הסדר ביניים ארוך) ו/או במקדמי ביטחון נוספים. 6. נותני החסות לא צריכים להיות אובייקטיביים (מה זה?). בהצעתי הם מגבים כל הסדר שהצדדים מגיעים אליו ביניהם. נקבתי בשמות של המדינות שזוהו כמעורבות בתהליך ואפשר בהחלט להוסיף אליהן נוספות. באשר לסעודיה והגורמים הערביים, הם דרושים כדי למנוע פתחון פה עתידי על חוסר לגיטימיות וכן כדי שלא יהיו "יותר צדיקים מהאפיפיור". 7. הסברתי מדוע תיווצר דינמיקה חיובית (תקווה, פחות לחץ על המנהיגים, רצון לרכך את עמדות נציגי הצד השני). 8. שוב אתה נכנס לנוקדנות מיותרת. אחת ממטרות התהליך היא ליצור היכרות עם מדגם מייצג של העמים כיד לשבור את הסריאוטיפיות ולהגיע למסקנה ש"אני לא באמת מעוניין להרוג/לגרש 99% מהאנשים הספציפיים האלה. אבל רגע, אם הם מייצגים סטטיסטית את עמם, כנראה שאני לא באמת מעוניין להרוג/לגרש 99% מכל עמם. כנראה שאלה שיצא לי לראות כטרוריסטים (או כחיילים מתעללים) בטלוויזיה או בעיתונות הם רק מיעוט שולי" 9. כל תסריט פוליטי חדש יזכה בתחילה למקלחת קרה מאנשים שבטוחים שהמצב הנוכחי והדעות הנוכחיות הם האפשרות היחידה. התסריט שהצעתי מורכב למדי ומרבית המגיבים לו קראו אותו די בשטחיות והגיבו מהבטן. למשל רבים מהם ייחסו לי מייד עמדה שמאלנית למרות שכתבתי במפורש שאינני מזדהה כלל עם הצעותיו של השמאל. נדרש זמן לחילחול דעות חדשות וייתכן כמובן שהרבה בטרם זה יקרה יתרחש כאן תהליך בלתי הפיך של מלחמה או פיגוע המוני (חס וחלילה) שיטרוף את כל הקלפים. אחת הסיבות לכך שפרסמתי דווקא באייל היתה כי רציתי ביקורת בצורת ציפיתי לנימוקים כבדי משקל שיפילו את הצעתי או יעזרו לשיפורה. התגובות עד כה לא שכנעו אותי בצורך להסיר את הצעתי אך ייתכן שתגובות ענייניות נוספות תגרומנה לכך. 10. עמדתי על נקודה זו בפירוט בתשובתי לדב אנשלוביץ. קיימת האפשרות שהסכסוך לא מייצג את דעתם של העמים ויש למצות את בדיקת האפשרות הזאת. בנקודה זו לא חשוב מה אתה או אני חושבים, העובדה היא שיש אחוזים גדולים (רוב מחנה השמאל וחלק מהמרכז) שמאמינים בכך. אם הם צודקים יש למצות את הסיכוי (אך לא בדרכם המסוכנת לדעתי) ואם לא, גם הם צריכים להשתכנע בכך כדי שיהיה ברור שאין ברירה. "הבדיקה" שביצע אהוד ברק ושאותה מצטטים כאן ובכל מקום שוב ושוב הוכיחה לכל היותר שההנהגה הפלסטינית לא רוצה בשלום. לדעתי הוויתורים הגדולים שברק הציע עוצבו דווקא ע"י הגישה שהתחיל רבין לפיה העם הפלסטיני אינו בדיוק רוצה בשלום אך אפשר לעשות עסק עם הנהגתו שתרסן אותו. גישה זו הובילה לוויתורים גדולים מדי ולא במימדים הנכונים ולכן (אולי) למלחמה (שלא בהכרח) הייתה מחיוייבת המציאות). במילים אחרות, בשלום אמיתי בין עמים לא היו מתמקחים על כל מטר אלא עוסקים בשאלות אחרות לגמרי. 11. אכן היו לך 11 נקודות... התשובה היא כן ולא. המדגם המייצג נועד אכן לייצג וכך הוא נבחר. אתה לא צריך לכבד אותו אלא לעקוב אחרי הדיונים ולגבש את דעתך על סמך העובדות. חלק חשוב מאוד מדעתך יהיה הערכת תגובת המדגמים להצעות של וועדת הניסוח. אני מניח שעם הזמן תתחיל לבדוק את דעותיך מול המציאות ולעדכן אותן (לכאן או לכאן) למשל ייתכן שתגיע למסקנה שהפלסטינים אינם המון צמא דם ואולי מישהו שמאלני יותר יגיע למסקנה שהם אינם קורבנות תמימים של כיבוש אכזרי. מכל מקום, בסופו של דבר תתבקש לחתום על הסכם שזכה לתמיכה מסיבית של המדגמים ותוכל לחתום או לסרב לחתום לפי הבנתך ושיקולך של עד כמה ההסכם טוב עבורך (לפי מגלול שיקוליך וערכיך) ועד כמה אתה מוכן לעשות אותו עם אנשים שאת מייצגיהם הסטטיסטיים הכרת כה היטב במשך שנות הדיונים בקונגרס בני אברהם. לסיכום, תודה על שטרחת להביא כה הרבה נקודות לדיון. אני מקווה שתשובותי מספקות, אך אם לא, אשמח להרחיבן. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |