בתשובה לצבי צוברי, 25/07/00 0:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, גבירות האייל נמצאות גם נמצאות, שמתי רק לב שיש להן בדרך כלל נטייה להסתכל על מאמרים פוליטיים שכאלו באופן פסיבי - "ישחקו הנערים לפנינו". אשר לתגובתך, ראשית, אתה מכיר את המונח המתמטי "אורתוגונליות" ? המונח מתייחס לשני קונספטים שהם מאונכים זה לזה, כלומר לא משפיעים אחד על השני. כאלה הם טיעוני וטיעוניך. אתה מביא טיעונים *אידאולוגיים* - אתה מסתמך על הקשר היהודי לירושלים, על שירים ותפילות, על *רגש*. אני מביא טיעונים *מעשיים* - אטומי לב אבל כאלו שמסתמכים על *השכל* (מתוך הכרה שיש סביבי כאלו המסתמכים על הרגש). הטיעונים שלנו הם כמו שני גלים שמתנפצים כל אחד על חוף אחר - אין השפעה הדדית. שנית, אשר לציונות. הציונות היא בדיוק ההיפך ממה שמסמלת ירושלים. הציונות הקלאסית לא קידשה סתם כל אדמה - היא קידשה את עיבוד האדמה, את "נלבישך שלמות בטון ומלט". הציונות במובן זה היא דווקא המשך של היציאה מהחומות, של משכנות שאננים, פתח-תקוה, ראשון-לציון, תל-חי. כמה "שטח מעובד" יש בעיר העתיקה? כמה שכונות יש לבנות? האדם שניסתה הציונות לבנות היה פועל בתל-אביב או איכר במרחביה - לא היהודי החי על כספי החלוקה. ולראיה - ראה את ההתנגדות המסורתית של היהדות החרדית (או "הישוב הישן" דאז)לציונות. אמנם השם ציונות נגזר מ"ציון" אבל כאן נגמר הדמיון, וירושלים היא בפירוש *לא* תכלית הציונות. לסוגיית האינדיאנים - שוב שאלה מוסרית, אך לא שאלה מעשית. מוסרית, האמריקאים ביצעו פשעים איומים בזמן דנן. מעשית, האינדיאנים לא כל כך מאורגנים ומהווים מיעוט שכושר השפעתו נמוכה. לעומתם, הפלשתינאים מהווים יותר מ-40% מהתושבים בשטח שממערב לירדן, והם מאורגנים מאז 1964 (הקמת אש"ף - אחמד שוקיירי) כך שהמצב שונה מבחינה מעשית. ולנקודה העיקרית שאני מדגיש (לאור הפסקה הקודמת). השאלה שאני שואל בהשאלה ממשה דיין היא "מוטב שארם-א-שייך בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייך?" כלומר, האם הריבונות היא העיקר (במיוחד ליהודי הדתי) במחיר השלום, או שפשרה, שתכלול ויתור על ריבונות אבל תבטיח את זכות הגישה והפולחן ותבטיח את השלום עדיפה? יתר על כן, אם הקשר שלך לארץ ישראל הוא כה חזק. מדוע שבשם האידאולוגיה לא תקרא לכבוש את הגלעד? מה, נהיית מעשי? לא נותר לי אלא לענות לפרץ האידאולוגיה בשאלה "רוצה מטפחת?" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. ברכות לעם ולבירתו. הסכמי קמפ דיויד, ולמעשה הסכמי אוסלו נפלו. 2. אין למעשה "תהליך שלום"- לדרך רבין, פרס וברק אין מוצא. רציתם צ'אנס? -הנה תוצאותיו. הוא התפוצץ לכם בפנים. היום אין תהליך שלום- אבל בגללכם יש אוייב חמוש ומאומן. האינתיפאדה הציקה, אבל הסכנה היום גדולה וממשית. 3. חבל על "קרבנות השלום". מעתה הם יקראו "קרבנות האשליה". בשנים שעברו מחתימת הסכמי אוסלו ובעקבותיהם נרצחו רבים. אני איבדתי חבר לנשק- אריה, חברים לספסל הלימודים- שלום ומאיר, מורה שהיה לי כמו אב- עמי עולמי ומכרים נוספים. ה' יקום דמם. 4. לכל מי שעדיין משתוקק למסור את בירתנו לעראפת או לעבדאללה: אני נוהג לתדלק בתחנת דלק קבועה בירושלים ולהיפגש עם המתדלקים- ערבים תושבי מזרח ירושלים- באופן יומיומי. דקות לאחר שהודיעו על כישלון השיחות הגעתי לתחנה. אתה (וכל מי שמכיר את הבעיה הפלסטינאית ולא את הפלסטינאים) תופתע מה היתה תגובתם. הם שמחו, שרו ורקדו. אם הם לא היו מוסלמים הם היו שותים לחיים. טוב להם. יש ת"ז כחולה, יש עבודה, יש פרנסה, יש תיירות, יש ביטחון, יש ביטוח לאומי, יש מסגד, יש כבוד. הצרות שפקדו את תושבי רמאללה וחברון עם שלטון עראפת נחסכו מהם. המצב הנוכחי טוב לערבים- לא לפוליטיקאים ולא לנהנתני השלטון- וטוב לנו. אז מה כל המהומה סביב נושא ירושלים? 5. השימוש שלך במושג אידיאולוגיה ו"פרץ האידיאולוגיה" מצביע על כך שלא הבנת את כוונתי. לא הצגתי אידיאולוגיה ואינני אידיאליסט. אין לי משנה סדורה של מימוש ערכים ואין לי צורך בה. אני מוכן לעשות ויתורים בין ערכים סותרים ואין לי ערכים קדושים בנושא זה (נדמה לי). אבל כתבתי את אשר על ליבי. כדבריך בפתיחה- זהו מישור שונה מטיעוניך. אתה במוח ואני בלב. 6. אכן הדיון ביננו התנהל כאן במישורים שונים. אבל החיים אינם מתמטיקה והשיקולים בחיים יונקים מכל המישורים. אם אמצא זוג שהתחתנו בגלל חישובים ראציונאליים בלבד- ליבי ליבי עליהם. אי אפשר להתעלם מקשר רגשי. שרשי העם שלנו קשורים בירושלים וליבנו הומה אליה. בתוך השיקולים חובה להתייחס לסוגיה בכל המישורים. בחרתי להציג רק את הפאן הרגשי ולא התייחסתי לטיעוניך במישור בו טענת- אם כי גם במישור הראציונאלי טיעוניך מופרכים (סליחה על הבוטות), מפני שהטעות הבסיסית שלך היא ההתעלמות מהאהבה. והיפך האהבה היא הבגידה. אני אגלה לך שמבחינה ראציונאלית יתכן שכדאי לי להתגרש מאשתי. אבל, לדידך באויליותי, אני לא מתגרש מימנה, כי אני לא מסוגל להיפרד(וגם היא)- אנחנו אוהבים זה את זה. ירושלים היא אשתי. היא אמי ובתי. גורלינו קשור בגורלה. אין מקום לדיון ראציונאלי או אידיאולוגי המנותק מהקשר בינינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צבי ידידי, התהליך לא נגמר. התהליך גם לא נגמר אחרי הפסגה בוואי פלנטיישן, אחרי רצח רבין, או אחרי כל ארוע שתבחר. הוא אכן עבר למראית עין כרגע לרמה אחרת אבל הרשה לי להתנבא כי תוך כמה שבועות יתחדש התהליך. נביאי זעם הששים לאיד לא חסרים - אני מעדיף להיות בשיירה ולראות את הכלבים נובחים (בלי כוונה להעליב אף אחד - זה רק היפוך הביטוי) ואם יורשה לי לקשט את הפתגם הנ''ל, השיירה רק נחה והכלבים קצת התקרבו, לא יותר. אני מצטער, כמוך, על מותו של כל אדם, מעולם לא קראתי לפגוע באיש - אני רק ניתחתי את המצב בדרך רציונלית. אפילו לא מיקמתי עצמי באייל מבחינה פוליטית אף-פעם. בניגוד לך, אני לא מבקש נקמה - גם לא מידי שמיים. אני גם לא מופתע מתגובתם של המתדלקים, כנראה שאנו (הישראלים) מייצגים את הרע במיעוטו, אולם שים לב שלא טענתי בזכות ביטול אזרחותו הישראלית של אף אחד. אני שב ומזכיר שהצעתי פיתרון יצירתי לבעיית הריבונות על ירושלים העתיקה - לא יותר. אשר לאידאולוגיה ושאר ירקות, מה שעשית היה הצגת טיעון אידאולוגי. האידאל שלך הוא ירושלים, כפי שהראת מהשירים שציטטת, ולדידך, מימוש האידאל יתכן רק ע''י ריבונות. אני ניסיתי לשחק במגרש שלך ולהראות לך שתוכל לממש את האידאל גם ללא ריבונות. הבאתי מספר טיעונים שבחרת להתעלם מהם. אני חושב שהיו הגיוניים ואף התחשבו ברגש. אתה אומר שנדמה לך שאין לך ערכים קדושים - אנא הבא טיעונים שיסתרו את טיעוני, אחרת, לפי מה שכתבת היית אמור להשתכנע. יותר לא אוכל לעשות כנראה. אם יש בידך גם להפריך את טענותי גם במישור המעשי - אנא עשה זאת - לשם כך נערך הדיון באייל. אשר לגישה המעשית שניסיתי להראות לפוליטיקה - אתה מוזמן לעיין במבחר מתגובותי במאמרים ''נסיגת האיוולת'' ו ''אנרכיה משולחת בעולם'' כדי להבין את שורשי הגישה המעשית לפוליטיקה. לדידי החיים האישיים אכן לא-רציונלים - אבל הפוליטיקה כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולראיה: יש להוריד את סימן ה-; שמופיע משום מה (טל?) ולהעתיק את הלינק לדפדפן האינטרנט החביב עליכם. ערן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו קרא לי? אצלי לא הופיעו שום ";", והקישור עבד ללא דופי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, שמחתי היתה מוקדמת. אבל כעת צערי גדול יותר. מתברר שפסגת קמפ דיויד 2000 היתה שלב נוסף באיוולת הישראלית בניהול מו"מ לשלום. אם הייתי הסטוריון, צופה נייטרלי, המנתח את הסכסוך הערבי- ישראלי בכלל ואת הצד הפלסטיני בסכסוך בפרט הייתי מעריץ את עראפת על הצלחותיו ובז למדינת ישראל על קוצר ראייתה את הנולד ועל האופן בו שמטה את יתרונותיה היחסיים. בקמפ דיויד הוכחנו שוב כיצד עראפת ממולח ואנחנו פריאירים, אלא שלא מדובר בשוק השטיחים אלא במדינתנו, בחיינו, בארצנו ובאמונותינו. ומה הפעם? אחרי שברק הגיע לקצה היכולת לותר הופסקו השיחות. עמדת המוצא עם חידושם כבר ידועה ומכאן צריך לותר רק עוד קצת... וכן הלאה. ועראפת? כל עוד ניתן לסחוט עוד את ברק הוא יסחוט. שלום זה טוב- אבל למה לחתום אם אפשר לקבל עוד ועוד ועוד. מטרתו של עראפת (והוא מצהיר עליה בפני הערבים ומנהיג על פיה) היא חיסול מדינת ישראל. האסטרטגיה קובעת שלמען מטרה זו מותר להשתמש בכל האמצעים. אלימות ורצח מחד, וחתימת הסכמים מאידך- כל דבר בעיתוי ובמינן המתאים. אלימות עכשיו תסכן את ההישגים שיש בחתימת הסכמים ולכן אין אלימות. אבל זה זמני. ואם ישאל השואל- מנין קביעות אלו? מדוע להכשיל את התהליך מראש? תשובתי היא מנסיונו של כל איש עסקים. בעסקים אני בוחן היטב את הצד השני- מיהו, מה אופיו, מהי סביבתו הטבעית וכיצד זה ישפיע על תרבות המסחר שלו, מהי רמת אמינותו, מהם היעדים שלו, מהם האינטרסים שלו, מהם האילוצים שלו, מה יכולת ההתגמשות שלו וכן הלאה. לעיתים קרובות אני נאלץ לנהל מו"מ עם גורם שהייתי מעדיף שלא לנהל עימו מו"מ, אבל החיים לא תמיד שואלים אותי... אבל תמיד יש להתכונן ולהתאים את עצמי למו"מ הצפוי, וכן להתאים את עצמי להתרחשויות ולשינויים תוך כדי המו"מ. בבחינת "איזהו חכם- הרואה את הנולד." ברק הוא איש כשרוני מאוד וכבר כתבו על כך רבים. יתכן שהוא ניחן בתכונות של מנהיג (???). אבל בניהול מו"מ אין לו מושג. עראפת מסובב אותו ואת קלינטון באצבע קטנה. במו"מ מדיני אין סנטימנטים ועראפת תופס ככל יכולתו. ובעניינים האחרים, מה יש לי להוסיף? כל הצעה, מעשית ככל שתהיה, אם היא פוגעת בריבונות (או כל פגיעה אחרת) בירושלים ו/או בהר הבית, היא לא באה בחשבון. אני, כחלק מהקולקטיב (העם) היהודי אינני מוכן להקשיב לטיעונים ראציונאליים ככל שיהיו בסוגיה זו. ניסיתי להסביר עמדה לא ראציונאלית זו ע"י ביטוי כתוב, מוגבל, ליחס שלי לירושלים. יתכן שבתוך רצף הטיעונים הראציונאליים בתגובות למאמרך הראציונאלי זה היה זר, אבל לדעתי זו התשובה האמיתית אליך. אני חולק על עצם הרצון לפתור את בעיית ירושלים באמצעות פגיעה כלשהי בריבונותנו ובזכותנו הבלעדית עליה. לכן איני צריך להתייחס לרעיון שלך. מהיכרותי הקצרה עם כתיבתך אני בטוח שעשית מלאכתך נאמנה. אני מקוה שהקוראים היטיבו לחוש את תחושותי בעזרת מה שכתבתי ולהבין את שורש הויכוח ביננו. זאת למרות שבניגוד לראציונל, הרגש אינו מתבטא בכל עוצמתו בגבולות המילה. הוא למעשה מתחיל במקום בו מסתיימות המילים. (מהיכן ביטוי זה?) אני בטוח שרבים מסכימים איתי ששאלת ירושלים אינה מצטמצמת בגבולות הראציונאל. ירושלים, בגלל מה שהיא בעומקה (ובסמליותה) ראויה שלא לעמוד בדיון כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה באמת מאמין לעצמך כשאתה כותב על האיוולת בניהול המשא ומתן. האם אתה באמת חושב שכל הנסיעה לקמפ-דיויד הייתה טיול שנתי לאודי, אמנון, שלוימלה, יאסר, סעיב וחנאן עם המדריך שטוף הזימה ביל, ועוזרת הגננת מדלן? אני מ ש ו כ נ ע שנעשתה עבודת הכנה *עוד בטרם הצהיר הנשיא קלינטון על הוועידה הצפוייה*. האם אתה באמת מאמין שבמשך עשרות שנים לא נעשתה עבודת הכנה, פרופיל פסיכולוגי, משחקי סימולציה, עבודת ביון אפורה - ולא אפורה? סתם, יורים מהמותן? ההנחה, היהירה משהו, שבראש המדינה עומדים מטומטמים גמורים, מאפיינת בדרך כלל את מי, שכמוך, לא מרוצה מהמצב. אני שב ומעודד אותך, עקב השימוש שעשית במילה "איוולת" לעיין בתגובותי למאמר "נסיגת האיוולת" לדיון מפוקח יותר במושג זה. אשר לרגש, מתחתינו מתנהל הוויכוח "כמה חיילים אתה מוכן להקריב עבור..." כך שאפשר לשחק ברגש לשני הכיוונים... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |