בתשובה לאריק, 05/07/20 16:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא בטוח שגנץ קשור לכך, או שאולי קצת כן. איני נמצא שם ואיני יודע בדיוק מה קורה. אומר לך מה דעתי. הגל השני, או עליה כזו או אחרת בתחלואה הייתה צפויה עם פתיחת המשק. נתניהו הציב כיעד מספר של גידול ב 100 חולים ביום שבו יהדקו את החגורה, וזה היה מאד הגיוני: ליצור מנגנון של משוב שלילי שבו שולטים בתהליך. אבל זאת עובדה שבפועל זה לא קרה. התחלואה עלתה ל 100 ביום ואחר כך ליותר ודבר לא נעשה, עד היום בעצם, שזה כבר 1000 ביום. וזה מחדל חמור של הממשלה. לדעתי, היה צריך כבר עם ה 100 לאסור התקהלויות של אנשים, אבל להתיר לאנשים ללכת למקומות העבודה, ובמיוחד לחדד ולאכוף בצורה קשה את התנהגויות האנשים, כי מה שקורה היום בשטחים הציבוריים זה שערורייה. זאת עובדה שהצלחנו בתחילה לבלום את המגיפה. זה אפשרי. ולו היו נוקטים בצעדים שהזכרתי, אני מעריך שהיה אפשר לשמור על רמה קבועה של מספרי תחלואה. הממשלה לא נהגה כך וזה מחדל. אבל אני גם יכול להבין את הסיבות לכך. זה לא היה מתקבל יפה בציבור, באווירה שבה פרופסורים מכובדים ורעשניים טוענים שאין שום עלייה בתחלואה והכול רק עניין של בדיקות, לא פשוט לנקוט בצעדים כאלה, וגם לציבור קשה להישמע להם. ועל כך אנו משלמים את המחיר היום. אני בטוח שלו הממשלה הייתה נוקטת בצעד הנכון הזה ושולטת במספרים, היה נפתח כאן גל אדיר של צעקות, על ההפחדה המוגזמת והרס הכלכלה. אנחנו רואים את הצעקנים האלה גם כאן באייל. היום הביקורת שלהם היא על כך שלא נעשה דבר אחרי בלימת המגיפה, והם מתכוונים אולי לאילו שהם שינויים בשיטת הבדיקות וניתוח תוצאותיהם. אני לא מאמין באפקטיביות מאד רבה של שינויים שכאלה. אולי הם יכולים לעזור קצת, אבל העיקר הוא הריסון והמשמעת של הציבור. אולי בגל השלישי נדע, וגם יהיה לנו האומץ, לעשות מה שצריך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לרוב דבריך. מלכתחילה חשבתי שהדרך היעילה למנוע התפרצות של המגפה היא סגירת השמיים ובידוד יעיל של החשודים.תגובה 713746 מ 24 בפברואר, את הראשון ישראל נקטה מוקדם, אבל את השני ביצעה בשלומיאליות (שלחו אנשים לבידוד ברכבת) משהחלה ההתפרצות הדרך היעילה לדעתי היתה להגן על הזקנים ולשמור על ריחוק חברתי (מסכות, איסור התקהלויות, איסור על הפעלת שירותים אישיים המחייבים קרבה כמו קוסמטיקאית). האוכלוסיה בארץ לא ממושמעת, ולכן את הריחוק החברתי צריך לאכוף בעוצמה, ולהסביר אותו השכם והערב. בנקודות של התפרצות צריך לטפל על ידי סגר מקומי, שימנע פיזור של ההדבקות, מה שבסופו של דבר נעשה. בזמן אמת חשבתי שהסגר הכללי בערב פסח היה הגזמה, אבל בדיעבד נוכחתי שהיתה לו הצדקה. בליל הסדר התנועה של האנשים בין ערים היא אדירה, ושיעור עצום מהאוכלוסיה מתכנס בקבוצות גדולות בחלל סגור אחד. קבוצות שמאחדות תאים משפחתיים שלא נפגשים ביום יום. אני חושב שהסגר הארוך הזיק פעמיים- בפעם הראשונה הוא היה אמצעי חמור שננקט לזמן ארוך מדי, וגרם נזק גדול מדי לכלכלה. בפעם השניה הוא הזיק כאשר בגלל הזמן הארוך מדי של הסגר השחרור ממנו היה לא מבוקר. לדוגמה- לדעתי היה אפשר להחזיר את ילדי בית הספר היסודי וגני החובה ללימודים, ואת הוריהם לעבודה, כבר בשבוע הראשון אחרי פסח. עם חטיבת הביניים והתיכון היה אפשר לחכות. כתבתי על כך ב 28/4 תגובה 718155 ולא שיניתי את דעתי: א. ילדי חטיבה ותיכון יכולים להשאר לבד בבית בזמן שהוריהם חוזרים לעבודה והמשק חוזר לפעילות. לא כן ילדי גן החובה והיסודי. ב. ילדי החטיבה והתיכון מידבקים יותר מילדי הגן והיסודי (כמה התפרצויות היו בתיכונים וכמה ביסודיים?) אבל משום שהסגר היה ארוך ומתח את העמידות של האנשים לקצה, השחרור ממנו היה פראי והאנשים הפכו ללא ממושמעים וזלזלו באמצעי הריחוק החברתי. וסליחה שאני מעלה את שמו של פרופסור לס- בדבר אחד אני מסכים איתו לחלוטין: עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית להגנה על אוכלוסיות בסיכון: כלומר בני 70+ ובעלי מחלות רקע. זה אומר נהלים מי ואיך נכנס לבית אבות, הקצאת מרחב בתחבורה הציבורית וכו'. לדוגמה ברכבת אפשר היה לעשות קרון (גיל ה)זהב בכל נסיעה, עבור אוכלוסיות בסיכון בלבד, ובו יושבים אחד בכל ספסל. הצעירים הבריאים יכולים להמשיך להידחק כרגיל. באוטובוס אפשר להקצות מספר מהשורות הראשונות לאוכלוסיות בסיכון, ושכל הצעירים יצטופפו מאחור. גם בסופרים הגדולים אפשר לעשות קופות נפרדות שמשרתות רק אוכלוסיות בסיכון ושם מקפידים יותר על ריחוק. הסברה ומודעות לכך שזהו מאמץ של כל האוכלוסיה לשמור על ההורים או הסבים והסבתות שלנו היתה יכולה לעבוד לדעתי. וכמובן אכיפה דרקונית שתסביר לציבור שהשלטון מתכוון למה שהוא אומר. לא לרדוף אחרי גולשים בים, אלא להעניש בעונש שיגיע לדף הראשון בעיתון מי שהסתובב בפרהסיה עם סימפטומים. לעשות דוגמה ממי שהפר הוראות בידוד, וגם מהרבי שאומר לקהילה שלו להפר את הוראות הריחוק החברתי. לצערי הדוגמה שהשלטון נתן היתה הפוכה. שרים ונשיא המדינה היו דוגמה רעה במקום דוגמה טובה, וזה עודד את הציבור לזלזל בהוראות עוד יותר, כאשר תנאי הפתיחה שלנו מבחינת אופי האוכלוסיה (סמוך, יהיה בסדר) לא היו מוצלחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי שאני יכול להבין את הסיבות למחדל. רציתי להוסיף לכך שבמידה רבה הביקורת שלי על הממשלה היא חכמה שבדיעבד. קצת עלעלתי בתגובותיי מהימים שבהם כשמספר החולים עבר מירידה לעליה, ומצאתי את תגובה 720145 . יש כאן הרבה היסוס, והיום אני חושב שזה היה בדיוק הרגע שבו היה צריך להתחיל ללחוץ על דוושת הבלימה. מישהו אחר כתב באותו פתיל שצריך לחכות ולראות, ואי אפשר לומר שלא הסכמתי עמו. היום אני יודע שזו הייתה טעות חמורה. אבל לו הייתי אז בעמדת זה שצריך להחליט, כשגם איני בטוח בעצמי, וגם אותם פרופסורים ארורים משמיעים את הרעש הטורדני, והאווירה בציבור היא שאסור הפהריע להם בעת הזאת לשוב לחיים רגילים. לא פשוט כלל. זו חכמה שבדיעבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודה ומתוודה שגם אני הופתעתי מיכולת ההתפשטות של הוירוס גם בחדשי הקיץ. החכמה בדיעבד היא לא לפתוח את התיכונים בכלל, ולהתחיל להם את חופשת הקיץ בפסח, אבל באותו זמן כנראה שגם אני הייתי מציע לפתוח אותם עד סוף מאי, בדומה לאסטרטגית היציאה של דנמרק ונורבגיה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להציג שאלה למגיבים: בתכנית סדר עולמי/ערוץ 12 הכתב מאנגליה סיפר שבאירופה יש כוונה לקצר את תקופת הבידוד ל-7 ימים, כדי לשפר את היענות הציבור להכנס לבידוד. מאחר ואני בקבוצת סיכון ורק בשבוע האחרון "נחשפתי" לנשא שאובחן. יש לי עניין אישי בהתפלגות בזמן של הופעת הסימפטומים. המחקר היחיד שהצלחתי למצוא היה מווהאן, סין. ע"פ המידע שהוצג שם החציון הוא 7.7 ימים וגבול ה-95% הוא ב-14.3 ימים. לפי נתונים אלו (בהנחה שהכתב לא מקשקש בקומקום) הרעיון ה"אירופי" הוא שטות מוחלטת, מפני שרוב הנשאים מגלים את הסימפטומים בשבוע השני. האם יש מידע נוסף / מחקרים מאוחרים/מקומיים יותר על ההתפלגות הזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי סומך על ידיעה עיתונאית בוגגת העיתונאים לא הכי דייקניים. יתכן למשל שדחרור מוקדם מותנה בבדיקה שלילית של נשאות, היום ראיתי ידיעה שבמצבים מסויימים (לא קלטתי מהם) השחרור מבידוד מקוצר מותנה בבדיקת נשאות שלילית לפני השחרור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי כרגע בחדשות שהממשלה החליטה לנקוט בצעדים קשים: סגירת אולמות התכנסות כבתי תפילה ואולמות אירועים, וכן חדרי כושר וברכות שחיה. עבורי סגירת ברכות השחייה היא צעד מאד כואב, כי איני יכול כרגע לעסוק בפעילות ספורטיבית משמעותית על הרגליים1. בכל זאת אני מקבל את המגבלה הזאת בהבנה. את זה היה צריך לעשות כשנוספו 100 חולים ביום. אבל מוטב מאוחר. איני מבין למה חיכו. 1 בתקופה האחרונה אחרי שנפתחו בריכות השחייה הייתי הולך כמעט יום יום לבריכה, אבל נמנע מלהיכנס למלתחה. לפני זמן מה שמעתי איזו תשובה של קרסו למאזין, שבה המליץ לשחות בבריכה, אבל אחרי יציאה ממנה ללבוש חלוק ולברוח הביתה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |