בתשובה להאייל האלמוני, 27/04/20 7:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ברור על מה אתה מלין. הרי בדיוק זה מה שצריך לעשות כשלא יודעים, וחוץ מפרופ' לס ודומיו שרמת המשוכנעות שלהם בתיאוריות של עצמם היא מאה אחוז, למרות שהן קורסות זו אחר זו, הרי איש לא יודע1. צריך לכוון את רמת אמצעי המיגון למה שקורה במציאות. זה לא כסת"ח. זו דרך הפעולה הנכונה ביותר במצב החדש והבלתי צפוי אליו נקלענו. להערכתי הממשלה פעלה בצורה מצויינת מעבר לצפוי בתחילת המשבר2, אבל עם תחילת פתיחת המשק נכנעה ללחצים ופעלה בפזיזות, שבה נחוש בעתיד. אבל אני לא אומר שאני יודע. איני יודע כמו שאיש לא יודע. אבל אני חושב שצריך לשחרר את המשק באטיות ובזהירות. הנזק עלול להיות גדול. אם יש ספק אין ספק. 1 פרופ' לס נמצא בעמדה מצוינת, ולא מסתכן בשום דבר. כאשר המגיפה הכתה קשה מעבר לגבולות סין, למרות אמירתו "זה רק בעיר אחת בסין", זה לא הפריע לאף אחד ושום עיתונאי לא דרש ממנו הסבר. וכך כשמספר המתים בארצות הברית עלה ליותר ממאה אלף איש לא ניסה לבקש ממנו הסבר ל: "מדובר במספר זעום של פחות מעשרה בבית אבות בארצות הברית". זה בגלל שכאשר חוזים משהו מאד לא מקובל, ונכשלים, איש לא מופתע, והעניין נשכח. אבל אם במקרה איזו תחזית שלו תתממש בעתיד, כפי ששעון מקולקל מראה פעמיים ביממה את השעה הנכונה, אז כולם ישאוהו על כפיים, ויאמרו שהוא היה מהמעטים שחזו נכוחה את מה שיקרה. 2 ברור שעם חכמה שבדיעבד אפשר לומר שהיה אפשר לפעול הרבה יותר טוב. אבל הייתי רוצה לראות את המנהיג שסוגר את הגבולות כליל, כשעדיין אין שום חולה ולו אחד במדינה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם הנזק מהאטיות בשחרור עלול להיות גדול. גם איגודי רופאים כמו איגוד רופאי הילדים ואיגוד רופאי בריאות הציבור דרשו מהממשלה לשחרר את הסגר. גם הנזק של סגר הוא גדול מאד ונראה לי שרבים לא מבינים את זה די הצורך. בארה"ב אין מאה אלף מתים מהמחלה. הנתון נכון לרגע זה הוא 55,415. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הנתון על ארצות הברית, טעות שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כשמספר המתים בארצות הברית עלה ליותר ממאה אלף'' כמו הידיעות על מותו של ההוא, אתה מקדים את זמנך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמני הגיע | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחדד את עמדתי, מפני שנראה לי שיש לי עמדת ביניים השונה מעמדתך וגם מעמדותיהם של הפונז והשוטה. מובן שאיני מרגיש שום צורך להקריב עולות ושלמים לכבודו של הראשון לזהות, הראשון לסגור ושקשריו מצויינים עם מנהיגי העולם הביאו לישראל חומרים כימיים לבדיקות מהודו (שאולי מוטב היה לא להביאם ולהתבסס מוקדם יותר על ייצור מקומי). אלה כמובן דברי הבל. לסדר ליגה של המלחמה בקורונה באופן בלתי מקצועי בלתי אפשרי משלוש סיבות: מדינות העולם נמצאות בשלבים שונים של המחלה והסיבה העיקרית היא שברור כבר עכשיו ללא כל ספק שוירוס הקורונה ובפרט חרון אפו וזרועו הנטוייה תלויים מאד בהרבה נתונים מקומיים שחלקם לא כל כך תלויים במעשי האדם (פילוג גילאים, חום ולחות, דיור מוסדי לקשישים, היסטוריה של מגיפות ותקופות חירום) והעיוותים הגדולים מאד בבדיקות האבחון. אפשר להשוות את ארה"ב עם הרפואה המתקדמת שלה עם הודו הענייה והמבורדקת. אין ספק שלישראל היה מזל ענק והתנאים האובייקטיביים עשו עמה חסד גדול. יש מדינות שהצליחו יותר מישראל לצמצם את מספר המאובחנים ובכל זאת מספר הנפטרים דומה או גבוה יותר (צ'כיה, אוסטריה). יש מדינות שהיה להן פחות זמן אתרעה והצליחו להתארגן הרבה יותר טוב מישראל (הונג קונג, סינגפור ודר' קוריאה). בכל התחרות הזאת האלמנט האקראי גדול למדי. מצד שני, אני לא רואה טעם לטעון שכל מה שעושה שלטון רע הוא רע. די בכך שהחשבון הסופי הוא לא טוב. בסה"כ ביבי מרגע שהוזהר ניצל היטב את כל היתרונות שלו: ההיסטוריה והפסיכולוגיה של תקופות חירום בישראל, המודעות למצבה הרעוע של מערכת הבריאות, הגבולות המפוקחים, יחסיו המצויינים עם החרדים שהם בני בריתו במלחמתו בשלטון החוק (תארו לכם את יאיר לפיד סוגר ישיבות ובתי כנסת) והמידה הגדולה של צנטרליזם שלטוני בישראל. אין גם שום ספק שהתזמון והיעילות של מדיניות הבידוד החברתי היתה האמצעי הראשון במעלה במלחמה יעילה בקורונה. איכות הטיפול הרפואי היתה האמצעי השני ורחוק מאד מן הראשון. בחוכמה שלאחר מעשה ברור שהיו צעדים שהיה אפשר לעשותם בצורה מיטבית יותר, אבל אני חושב שני דברים: ביבי פעל בתנאים של אי ודאות גדולה כך שמדיניות זהירה לחומרה היא נכונה ושנית אני לא חושב שהמדיניות היתה מי יודע מה קיצונית. סגירת מקומות העבודה היתה בהרבה מקרים בגדר המלצה ומי שהחליט על מימדיה היו המנהלים והתעשיינים. גם היד הרכה והמלטפת כלפי החרדים והברדק בשדה התעופה לא מורים על יד ברזל באכיפת הסגר. בסה"כ המודעות והתגובה המהירה חסכו לישראל מאות מתים ורעידת אדמה שהיתה מזעזעת את בתי החולים בישראל כפי שקרה בארה"ב או בבריטניה. המדיניות הרדיקלית שנאכפה בכפפות של משי היתה נכונה ועדיפה על האלטרנטיבות. ההוכחה לכך היא במה שקורה עכשיו, כאשר המדינה פועלת לשחרור הסגר תחת אילוצים כבדים ולדעתי בלתי נשלטים של לחץ אינטרסנטי של בעלי עסקים ומפעלים ולחץ ציבורי של חזרה לשגרה. מאחר ונתניהו היה ליד הגה השלטון והוא בודאי ירצה לזקוף לזכותו את מה שעומד לזכותו וגם את מה שלא, אין טעם להתווכח יותר מדי על הנושא.מה היה קורה אילו היה שם מישהו אחר, אפשר רק לשער. מדיניות היציאה שהיא יותר חותמת גומי של מה שהציבור רוצה מאשר מדיניות עם רציונל בריאותי, תביא כנראה להתפרצויות מקומיות ולהארכת הזמן עד שיגיעו ל-0 נדבקים אם בכלל. ברור שהמחיר יהיה בתמותה מיותרת, גם של חולים שאינם נגועים בקורונה, אבל אני לא ממש רואה איך אפשר למנוע זאת. אלו הזריזים לבקר ולשפר מדיניות שננקטה בעבר, אנא יבואו וייעצו לרוה"מ שחצי מהאזרחים רוצים בהחלפתו, איך לתמרן בין הזהירות בחיי אדם לבין הרצון של הציבור לחזור ל"נורמליות" שחלפה ללא שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש הבדל של ממש בין עמדתך לעמדתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I stand corrected!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לענין החזרה לשגרה: כשהחמירו עוד ועוד בצעדי סגר כתבתי כאן כמה פעמים נגד הנטיה לבצע צעד ולמהר לבצע עוד אחד בלי שום בדיקה של השפעות הצעד הקודם ואפילו בלי לתת לו זמן להשפיע. אני עדיין חושב שהצעדים המקוריים החמירו יותר מדי, אבל אני גם חושב שכשנוקטים הקלות צריך להפעיל אותן באותו אופן - להפעיל חבילה כלשהי (לא גדולה מדי) של הקלות, להמתין שבועיים ולראות תוצאות וכן הלאה. מה שעוד חסר לי זה לראות את הצעדים המשלימים. כרגע מדווחים על קצב בדיקות שהוא נמוך מהיכולת של המערכת בגלל הירידה בביקוש. האם זה מנוצל כדי לבדוק מדגם מתוך הציבור ולנסות לראות האם התפוצה של המחלה גבוהה מהידוע? מה נעשה כדי לזרז את החזרת התשובות מהבדיקות כך שזמן סגירת המעגל יתכנס לכיוון של יממה ופחות? האם מישהו טורח לבנות בסיס נתונים של החולים המאומתים כדי שאפשר יהיה לנתח את הנתונים - לא רק בחתכי גיל, מין ומצב אלא גם היסטוריה של נסיעות, ממי נדבקו (אם ידוע) ומה הקשר שלהם אליו (גרים באותו בית, עבודה, מפגש חברתי וכו'), מקום מגורים ועוד. בנוסף הייתי שמח לשמוע על צעדים שמיועדים לאפשר חיים בתנאי קורונה - חלוקת כיתות למוד באמצעות מחיצות פריקות, סיוע ממשלתי בהתקנת מחיצות זכוכית עבור קופאים בחנויות או נהגי אוטובוסים, חיוב חברות האשראי במעבר לקוראי כרטיסים שבהם הלקוח מעביר את הכרטיס בעצמו ואלף דברים אחרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |