 |
כשאני אומרת "חוסר ברירה" אני לא מתכוונת ל"מצאתי את עצמי פקיד קבלה מחוסר ברירה כי לא מצאתי עבודה אחרת ואחרי חצי שנה נגמרו דמי האבטלה". אני מתכוונת לחוסר ברירה אמיתית. אני לא חושבת שאנחנו כחברה/מדינה צריכים לאפשר לאדם במצוקה לפנות לאפשרות שתגרום למצוקה עמוקה אחרת.
הנחת העבודה שלי שמי שמתדרדרות לזנות עושות את זה על רקע מצוקה קודמת (בדרך כלל - פגיעה מינית חמורה בילדות), ומפתחות תוך כדי מצוקות חדשות - התמכרות לסמים, אובדן ערך עצמי (במישור עמוק ותהומי, לא "איבוד בטחון עצמי"), ושלצד זה רואים שיעור גבוה של התאבדויות ומוות בגיל צעיר, כמו גם חוסר יכולת לצאת ממעגל הזנות ולחזור לחיים בריאים. זנות היא לא עיסוק שאפשר להכנס אליו כשנוח ולצאת ממנו כשלא מתאים. זה פשוט לא הדרך שבה החיים עובדים ואני בספק גדול אם מישהו "נכנס לתחום" מטעמים רציונלים והצליח לצאת ממנו בלי טראומה וצלקות. אני מוכנה לקבל את העובדה שבעולם קורים דברים מפתיעים ומשונים ולכן מוכנה, כעניין עקרוני, להניח שאולי קיימות כמה נפשות כאלה שמתהלכות ביננו. אבל גם אם יש אי-אילו מקרים כאלה (עניין ש,כאמור, קשה לי להניח) הם בטח לא צריכים להיות הדפוס שלאורו נקבעת מדיניות והכרעות מוסריות.
לעניין מועדוני החשפנות, מדובר מבחינתי בספקטרום. תעשיית המין היא דבר שלילי מבחינתי פשוט כי יש דברים שלא אמורים למסחר אותם. האם חשפנית על עמוד נמצאת במצב טוב יותר ממי שנמצאת סגורה בחדר ונאלצת שיחדרו אליה 4-5-6-7 גברים בלילה? כן. אבל גם גרימת מוות ברשלנות פחות גרועה מרצח ועדיין את שניהם אנחנו לא רוצים לקבל. מעבר לזה, מועדוני החשפנות ותעשיית המין הכאילו רכה בעייתיים בשני מישורים נוספים. האחד, העובדה שבפועל מנהלי המועדונים דוחפים (כך על פי מיטב ידיעתי) את ה"עובדות" לפעולות של זנות ממש. השני, שמסחור נשים אחרות משפיע על הדרך שבה גברים נוהגים בנשים באופן כללי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש