 |
אני לא רואה פה סתירה. דווקא סיכמת במדויק את מה שמגדיר (כרגע לפחות) את הימין הביטחוני הישראלי: תזת "הקוץ בישבן". ככה זה, יש קשיים, רובם תלויים באויבינו, נגייס תעצומות נפש ונחיה עם המצב. ואף נטפח לעצמנו על השכם על העמידה העילאית בגבורה. כתבתי על זה פעם ובטח גם כאן, אקשר בהערה1
השמאל הוא זה שיש לו חזון, שאיפה לעולם טוב יותר, שמתגעגע לימים אחרים, שחי כרגע "רק עד שיהיה אחרת" (אחרת = בארץ אחרת, בעידן של שלום וכדומה, כל מיני מרחבי חלל-זמן אחרים). למעשה מבחינה זו השמאל הוא "אמוני" הרבה יותר מהימין שאינו משיחי.
אז בלי קשר לדעתך על גישה זו או אחרת, אי אפשר לומר שמישהו פה מתעתע בבוחריו. או לפחות לא בקוראי העיתון שלו.
1 משהו שכתבתי בפייסבוק ב-2015 אבל עדיין רלוונטי:
במוסף השבת של "ישראל היום", מדי שבוע, יש לפחות כתבה אחת ולרוב שתיים, על אנשים שחוו אובדן קשה או משבר קיצוני והאופן שבו הם מתמודדים עם זה. זמן רב חשבתי שזה מזוויע - הם מטיפים לעם לחיות על החרב, להתייחס לשכול ולמוות כאלדבר הכרחי וקבוע. לאחרונה אני חושבת שהכוונה (המובלעת לפחות) היא "להציג תבניות של התמודדות ומציאת משמעות". הילד נדרס? הבעל נהרג? האמא נעלמה? - או.קיי, נכון שקשה לכם, אבל תמשיכו לצעוד, אתם עושים את זה נהדר. מהצד השני, ב"הארץ" מחנכים לזמזום הבלתי פוסק של חוסר שביעות הרצון. לזעם הכבוש - שמבוסס בדרך כלל על ידע מתוך כתבות שפורסמו באותו "הארץ" עצמו - שלפני מהפכה. מהפכה שאולי תבוא ואולי לא תבוא (בגלל הפאשיזם / ועדי העובדים / הרגולטור / בנו של ביבי), אבל יש לייחל אליה - כי כבר בלתי אפשרי לחיות כשמסביבנו (מסביבנו! לאו דווקא בחיים האישיים שלנו) רע כל כך. ניתן לומר אם כך שבאגף "ישראל היום" מחנכים לעמידה בקשיים, כי החיים זה לא פיקניק אבל יש בהם יופי בכל זאת. ואילו באגף "הארץ" מסבירים למה אי אפשר בשום אופן לעמוד בקשיים כיוון שהפיקניק היה אמור להיערך במזג אוויר נאה ולכלול כריכי מלפפונים. לא היתה נחישות גדולה כנחישותם של הנידפים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש