בתשובה לצפריר כהן, 25/10/18 15:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מתנצל על התגובה האחרת. פשוט חשבתי רבות מה לענות. אני אכן חושב שיש אי הבנות רבות בנושא תהליך האימוץ בתקופת המעברות (1949-1954). הניסוח המסובך בדו"ח קדמי ובעקבותיו בערך הויקי אינו תורם לההבנה. בסה"כ התרשמתי שהכותבים בערך הויקיפדיה מנסים לשמור על הגינות ואובייקטיביות ככל שניתן וזהו דבר חריג בסביבה האינטרנטית. במשך הזמן הגעתי לעמדה די קיצונית בפרשה זו ולכן לא בטוח שאתרום לאמינות של הערך, אם אכתוב שם ללא עזרה של מישהו שיוודא את נכונות הדברים ויעזור לנסחם באופן בהיר ומובן. האם אתה יכול לעזור? בנושא האימוץ, יש 3 ראשי פרקים שעליהם אפשר לכתוב: 1. ערך הויקיפדיה בעקבות דו"ח קדמי, מזכיר את עדויותיהם של אביגדור פאר והשופט חשין בנוגע לבעיות שגרם העדר חוק אימוץ (שנחקק רק ב-1960). למעשה הדברים הללו אינם תורמים באמת לעניין. הם יכולים ליצור את הרושם של מהומה ו"אין דין ואין דיין" בתחום האימוץ. וזה לגמרי לא נכון. תהליך האימוץ של המדינה במוסדות הילדים (בתי חולים, מחנות, מעונות ובתי אומנה) נוהל באופן מסודר ע"י עובדי/ות הלשכות הסוציאליות המקומיות שהיו כפופים למשרד הסעד. צריך לחלק את תהליך האימוץ לשני חלקים. בחלק הראשון, שהיה באמת בעייתי (אולי בגלל העדר חוק אימוץ מלא), העו"ס זיהו ילד נטוש והפכו אותו למועמד לאימוץ. השלב הזה לא היה מוסדר, התנהל ע"פ שיקול דעתן של העו"ס ולא דווח באופן רשמי לשום גורם מרכזי או אחר. החלק השני, של מסירת הילד למשפחה מאמצת דוקא היה מוסדר ע"פ החוק המנדטורי. העו"ס הכינו לילד תיק אימוץ ואיתו נגשו לבית משפט על מנת להוציא צו אימוץ בחתימת שופט. למעשה בכל המקרים שהוזכרו בדו"ח קדמי היה צו אימוץ (למעט במקרה אחד של אימוץ שלא התבצע דרך רשויות המדינה). השאלה היא איפה אפשר למצוא ראייות למצב זה מלבד דדוקציה מן המקרים המתוארים בדו"ח קדמי? 2. ועדת קדמי כתבה על "מסירה מזדמנת לאימוץ" שהוא תהליך שהיה עשוי לקרות לחלק או לכל 56 הילדים הנעלמים שעל עקבותיהם הועדה לא הצליחה לעלות. בגדול הכוונה לניתוק קשר בין הורים לילד שהיה עשוי לגרום לאבדן זהותו של הילד שנמסר אח"כ לאימוץ בשם אחר. למשל, ילד שנשלח לביה"ח, החלים ולא ניתן היה להשיבו להוריו, מפני שהם לא נמצאו בכתובת שהיתה רשומה בתיקו של החולה. נראה לי שצריך להסביר בצורה בהירה למה הכוונה. 3. פעילים של הפרשה בשנים האחרונות מפיצים סיפורים על הבהלה לאימוץ תינוקות בימי המדינה הראשונים. אחד מהם הגיע עד כדי כתיבת כתבה על צפ' אמריקה שם "נחטפו" בשנות ה-50 ילדים גויים ונמכרו לאימוץ אצל יהודים שלא נאמר להם שהמדובר בתינוק לא-יהודי. מטרת התיאורים היא להסביר שאפשר היה להרויח כסף רב על תינוק תימני (בזמנו חסידי עוזי משולם דברו תמיד על 5000 דולר. סכום מפורש זה נעלם משום מה בשנים האחרונות) וזה היה המניע הפלילי לחטיפת הילדים. יש לפחות 3 ראיות נסיבתיות לפקפק ב"בהלה לילדים" באותה תקופה. ראשית היו מן הסתם, יותר ילדים ניצולים יתומים מאשר מבוגרים ניצולים שרצו לאמץ. שנית גם בעליית תימן עלתה קבוצה של 600 ילדים יתומים שיש עדויות כתובות על הקושי למצוא להם מאמצים. נכון שיתכן בו זמנית עודף ילדים לאימוץ ומחסור בתינוקות לאימוץ, אבל מתברר שלא חסרו ילדים נטושים באמת גם במעונות התינוקות של המחנות. בהקשר לנאמר בסוף ראש פרק 3, נדמה לי שצריך להוסיף לערך, כמה משפטים על פרשת פינוי מעון התינוקות בראש העין ב-1952. החוקרים גוט ובן-אשר הביאו מסמכים המספרים שנמצאו שם 15 ילדים (מתוך כ-50) שלא היה קשר עם הוריהם. ועדת קדמי התיחסה לסיפור זה כראייה הן לכך שלא היה ערך כספי גדול לאימוץ ילד תימני והן לכך שהעו"ס לא מיהרו במיוחד להכריז על ילדים כנטושים ולהוציאם לאימוץ, אחרת לא היתה מצטברת כמות כזאת. עוד נושא שלדעתי צריך לתקן הוא נושא הניסויים הרפואיים. בערך הויקיפדיה כתוב שאף אחד מן ההורים לא ראה גופה. זה פשוט לא נכון. למעשה, חברות הקדישא פיגרו מאד בקבורת הילדים שנפטרו בבתי החולים והגופות נשארו, לאחר נתיחה, לפעמים גם שבועות במכונים הפתולוגיים של בתי החולים. הורים רבים שראו את הגופות לא הצליחו לזהות את הילדים בגלל הנפיחות והבצקות וזה תרם את שלו לסיפורי החטיפה של הילדים. גרוע מכך, ההורים ראו חתכים תפורים בצורה גסה וצמר גפן שהוכנס לתוך הגופות (בנתיחה שלאחר המוות) וזה היה המקור לסיפורי הניסויים הרפואיים (דו"ח קדמי עמ' 163). כמו כן קשה להבין מה עושה סיפור תאי הדם החרמשיים שסיפר ד"ר מנדל, מנהל ביה"ח של הדסה במעברת ראש העין, מיזמתו בחקירתו בפני הועדה, בפרק על ניסויים רפואיים. אפשר להשמיטו בכלל שכן מה הקשר בין בדיקות דם לניסויים רפואיים, או לחילופין להביאו באופן שמבהיר שהקשר הוא השימוש הדמגוגי שעשו פעילי העדה התימנים בסיפור זה ("דם כושי"). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צ''ל ''אני מתנצל על התגובה המאוחרת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישראל היום: הניסויים בילדי תימן עדותו המלאה של ד"ר מנדל (מנהל ביה"ח הזמני של הדסה במעברת ראש העין) בפני ועדת קדמי כאן: פרוטוקול העדות המלאה בארכיון ניתן למצוא גם רישום של ראיונות מקדימים של חוקר הועדה יוסי יוסיפוב עם מנדל ועדויות של אחות שעבדה איתו ושל רופאים שביקרו אותו ואת המצב הקשה בביה"ח. אם יהיה עניין, הייתי רוצה להוסיף דברים בקשר לעדותו של ד"ר מנדל, מפני שיש כאן דוגמה מובהקת למניפולציות שעושות העמותות של יוצאי תימן בעדויות. בעדות זאת, שבה משתמשים העמותות כראיה לניסויים בילדי תימן, מסתתרות, לעניות דעתי, 2 ראיות עובדתיות ומעניינות לכך שדוקא הועדה צדקה במסקנותיה ולא העדויות ה"חדשות" והמעובדות בתקשורת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא פרט (וכן, אני מעוניין לעבוד איתך על הערך בוויקיפדיה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיון עם ד"ר מנדל צרפתי הפנייה לעוד תיק ובו מסמכים הנוגעים למחנה העולים התימניים בראש העין 1949-1951. בפרט יש בו עוד ראיון שנתן פרופ' מנדל למכון ליהדות זמננו. בראיון זה מנדל היה פתוח ונינוח יותר (בעדותו בועדה המשפטית כנראה כבר הבין שמחפשים אותו ולכן העיד בזהירות וניסה להמנע מלהעיד על דברים שלא ידע בודאות). יש בתיק זה ובעדות של מנדל כמה נקודות מעניינות (בפרט מסתתרים שם 2 ראיות שנראות לי חשובות במיוחד): א. בשני הראיונות מדבר מנדל על מחקרים שנעשו על ילדי העולים התימניים החולים. בין היתר הוא מספר על ביקורו של רופא אמריקני בשם דמשאק שזהה בדגימות דם של ילדים תימניים חולים תאי דם אדומים בעלי צורה חרמשית (במקום כדורית). דמשאק זהה זאת כסימפטום ידוע של אנמיה חרמשית שאותה הכיר כמצויה אצל השחורים בארה"ב. פרופ' פריץ דרייפוס מהדסה ירושליים רצה לארגן מחקר בביה"ח הדסה במעברת ראש העין שיבדוק דגימות דם של הילדים שם. הוא ראה בכך הוכחה לקשרים בין התימנים לבין החוף האפריקאי שממול (אתיופיה). עמותות יוצאי תימן התנפלו מיד כמוצאי שלל רב על המילים "דם של כושים" (!) וגם בויקיפדיה זה מופיעה תחת הכותרת "ניסויים בילדי תימן", למרות שבסה"כ מדובר במחקר על דגימות דם שגרתיות שנלקחו מילדים חולים בקדחת ומלריה. בסופו של דבר בדיקת המוגלובין העלתה שלא מדובר באנמיה חרמשית וכל העניין היה עורבא פרח. אני לא רופא, ובודאי לא מוסמך לקבוע, אבל במקרה ידוע לי שתאי דם בעלי צורה מעוותת הם הסימפטום העיקרי של מחלה שנודעה לרפואה לאחר מלה"ע השנייה כמחלת הרעב. מחלה זו תוקפת מבוגרים וילדים שעברו תקופות ארוכות של תת תזונה. סימפטום אופייני נוסף של מחלה זו הוא שהלוקים בה מתים לפתע לכאורה ללא שום סיבה רפואית ברורה. מממסמכים ועדויות נוספות בקישור למעלה עולה שכמעט כל הילדים שהיו מאושפזים בביה"ח לילדים בראש העין סבלו מתת תזונה כמו גם ממחלות קרובות אחרות, קדחת, מלריה ושחפת. יש סימנים ועדויות רבות שזה היה מצבם של כמעט כל הילדים במחנות העולים התימניים. ואכן העדויות מדברות על מצב רפואי כללי גרוע ותנגודת חלשה למחלות בקרב העולים מתימן ובפרט הילדים מגיל 0-4. המצב הזה מעמיד באור חדש את כל הטענות של העדויות מטעם העמותות על תינוקות בריאים לכאורה שנשלחו לבית החולים ותינוקות וילדים בריאים שלפתע מתו. ב. בתיק זה יש גם כמה עדויות ומסמכים על 6 אחיות אמריקניות (כנראה יהודיות) שעבדו במשך חודשים בביה"ח בראש העין (קפלן, ליהמן, פרלמוטר , ...). מדובר על 6 אחיות כאשר הצוות שם מנה בסה"כ כמה אחיות בודדות. צריך להזכיר כי מיד עם קום המדינה ובפרט בחורף 1950, כל מערכת הבריאות הישראלית קרסה תחת גל העלייה, מחנות העולים, המגפות (שפעת, שחפת, שיתוק ילדים ועוד) החורף הקשה והשטפונות. לטיפול בעולים החדשים נרתמו יהודי העולם ובפרט אנגליה, קנדה וארה"ב, בין בכספם ובין בעצמם. הכסף של ארגונים כמו ויצ"ו והדסה תמך את מערכת הבריאות הכושלת ואין ספק שתורמים רבים מארצות אלו ביקרו במוסדות השונים שתרמו להם ובמחנות העולים. שתי המנהלות של המוסד "לאם ולילד" של ויצ"ו ת"א (אליזבת בן יעקב וגב' קיש) היו יהודיות עולות מאנגליה וגם ג'ורג' מנדל היה מדרא"פ. העובדה שעדויות המטפלות ה"חדשות" מדברות אך ורק על ביקורים של יהודים עשירים דוברי אנגלית (וצרפתית) שבאים לחפש ילדים לאימוץ ולא מזכירות כלל עובדי צוות רפואי דוברי אנגלית שגם הם הסתובבו כאן מרמזות באופן ברור שהקול הוא קולן של המטפלות, אך הידיים ידי העמותות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהליך האימוץ בשנות קום המדינה בשלב ראשון, צריך להסביר כי אימוץ ילדים התנהל מקום המדינה ועד שנחקק חוק אימוץ ישראלי (1960) ע"פ התהליך שהיה נהוג בתקופת המנדט. מי שטיפלו בכך היו העובדים הסוציאליים של לשכות הסעד ברשויות המקומיות שהיו כפופות גם למשרד הסעד הממשלתי. העו"ס הכינו לילד תיק אימוץ והגישו אותו לשופט בית המשפט כדי שיוציא צו אימוץ המורה למסור את הילד למשפחה המאמצת. אין עד היום ראיה למקרה של אימוץ שעשו רשויות המדינה (העו"ס) ללא צו אימוץ. בכל אופן לא מצאתי מקרה כזה בדו"ח קדמי. (יש לך רעיון איך אפשר להוכיח שזה היה הנוהל הרשמי?) בשלב השני, צריך להסביר שהבעייה שראתה ועדת קדמי בנוהל האימוץ (ושאולי נבע מהעדר חוק אימוץ מלא ומפורט) היה בשלב המקדים להליך האימוץ עצמו. כאשר העו"ס נוכחו כי ילד המצוי באחד המוסדות שבניהול המדינה הוא נטוש ("ניתוק קשר"), הם יכלו לעשותו מועמד לאימוץ. הבעייה היא שלשלב הזה לא היו נוהלים וכללים קבועים מראש והוא נעשה ע"י העו"ס ע"פ שיקול דעתן ו"ללא דיווח לגורם מרכזי כלשהו, ללא בקרה ופיקוח של גוף בכיר וללא נקיטה בצעדי איתור ראויים". (דו"ח קדמי עמ' 253-4) לכך היו 2 ההשלכות: א. לא נקבע ולא הוגבל מי והיכן רשאי לעסוק באימוץ. בד"כ אומצו ילדים ששהו במוסדות הילדים של ויצ"ו בת"א, בירושליים ובצפת ומוסדות אומנה ושבתאי לוי בחיפה (דו"ח קדמי עמ' 63). יחד עם זאת היו מקרים בהם ילדים אומצו באופן ישיר מבתי חולים, מוסדות רפואיים אחרים ובתי התינוקות במעברות (ראש העין, עין שמר, לוד). ב. הועדה כתבה על "מסירה מזדמנת לאימוץ" שבה כאשר הילד, בגלל "ניתוק קשר", הפך מועמד לאימוץ הוא איבד את זהותו ונמסר לאימוץ תחת זהות חדשה. במצב כזה לא היה ניתן לעלות על עקבותיו של ילד כזה אח"כ. הועדה מצאה כי מצב כזה היה אפשרי בבתי התינוקות במחנות העולים כאשר ההורים הפסיקו לבקר את ילדיהם לתקופה ארוכה (והועדה איתרה וחקרה מקרים של שלוש ילדות כאלו) ובבתי חולים על רקע אי איתורם של הורים לצורך החזרת תינוקות שהחלימו (לא אותר אף מקרה כזה) (דו"ח קדמי עמ' 152). הועדה מדגישה "לא נמצא ולו גם מקרה אחד של תיעוד כוזב, שנועד להסוות מסירת תינוק לאימוץ בתיעוד המוכיח את פטירתו". (דו"ח קדמי עמ' 256) מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את כל העדות. מדהים: החברה שסיפקה את שרותי הקלדנות(?) שתלה באמצע פרסומת. מסתבר שהם סיפקו שירותי הדפסה על מחשב והדפסה על לייזר (שזב כנראה הבחור שהקליד על המחשב). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |