בתשובה לתשע נשמות, 29/08/18 18:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא יודע אם "מומחי המדינה הם בעלי אינטרס להרשיע באותה מדה כמו האינטרס של מומחי החשוד לזַכות" (הדגשה שלי) אבל ההנחה שמי שעובד יד ביד עם התביעה במשך שנים הוא גוף אובייקטיבי נראית לי נאיבית ביותר. מעניין אם גם השופטים נוטים להעניק יותר משקל למומחי התביעה מתוך מחשבה דומה. האם לדעתך גם התביעה עצמה אמורה להיחשב נטולת פניות כמו המומחים מטעמה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התביעה עצמה אולי לא לגמרי, אבל היא עדיין אמורה לקיים סטנדרט אתי גבוה יותר משל פרקליטי הנאשם. באופן כללי בדיון משפטי עומדת לנציגי הרשויות חזקת אמינות; לכן העדות של השוטר שלא עצרת בעצור תגבר על העדות של עצמך שדווקא עצרת. בכל מקרה, כשהתביעה מזמנת עד מומחה כמו הפתולוג שניתח את הגופה או חוקר השריפות שחקר את הזירה ההנחה שלי היא שבית המשפט צריך להאמין לו שהוא לא ממציא דברים רק כדי להרשיע את הנאשם הספציפי; כמובן, פרקליטי הנאשם יכולים וצריכים להעלות את כל השאלות, הספקות והאפשרויות לניתוח אחר של הממצאים. לעומת זאת, כאשר הנאשם מביא מומחה מטעמו ברור שהוא בוחר רק מומחה שיאמר דברים שיסייעו לו. שאלה מענינת היא האם יש פיתוח מסודר של מומחיות בבתי המשפט. במערכת המשפטית יש תתי-התמחויות של שופטים שעוסקים לאורך זמן בסוגים מסוימים של תיקים והופכים למומחים בתחום הספציפי (משפחה, פשיטות רגל ופירוקים וכו'), אבל פרט לשיפוט בבתי-משפט יעודיים לתחום מסוים (עבודה, תעבורה, משפחה וכו') אני לא מכיר הגדרה פורמלית של מסלול יעודי לתחום מסוים. יתכן שהיה מועיל אילו כל שופט היה בוחר מסלול - פלילי, למשל, או מסחרי וכו' - כך שהוא היה עובר קורס שמכשיר אותו לתחום הספציפי והשתלמויות קבועות (כולל חובת התעדכנות כמו אצל רופאים). במצב כזה אפשר היה לדרוש משופטים גם רמה מסוימת של ידע - למשל בסטטיסטיקה והסתברות, אולי התחום החשוב ביותר לצרכיהם המקצועיים. באנגליה, למשל, אולי חובה כזו היתה מונעת מקרים כמו הטרגדיה של סאלי קלארק שהורשעה ברצח שני ילדיה שמתו מות-עריסה לאחר שמומחה (לרפואה ולא לסטטיסטיקה) העיד בבית המשפט שהסיכוי למות-עריסה של שני ילדים הוא אחד ל-73 מיליון. קלארק שוחררה במשפט חוזר לאחר יותר משלוש שנים, אולם בעקבות הפרשה הידרדר מצבה הנפשי והיא מתה ארבע שנים אחר כך מהרעלת אלכוהול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפור של הגב' קלארק הפתולוג מטעם התביעה טעה, או "טעה", ושכח להציג עובדה חשובה מאד בפני בית המשפט מה שהביא להרשעה המוטעית. אובייקטיביות במיטבה. אבל המחדל העיקרי שם היה של ההגנה, שלא קעקעה את החישוב שהביא לאותו סיכוי של 1:73e6 . אמנם לא היה ידוע הרבה על מוות בעריסה אבל ההנחה שמדובר בשני אירועים בלתי תלויים היא הנחה מפוקפקת מאד - גם תורשתית וגם סביבתית יש להם די הרבה פקטורים משותפים. אני משער שזה מה שהביא לזיכוי בערעור. בכל אופן, עם כל המגבלות של השופטים אין לי שום ספק ששיטת המושבעים היא שיטה גרועה מאד למאה שלנו. המחשבה שגורלי ייגזר ע"י כמה אנשים מהרחוב שצריכים לשקול שיקולים סטטיסטיים מעבירה בי חלחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזדהה אתך לחלוטין. בגלל שאנו חיים עם מערכת משפט המבוססת על שופטים מקצועיים, אנו מומחי מומחים לכל המגרעות של השיטה שלנו. אבל דוקא בשנים האחרונות השרה שקד ומרעיה העבירה אותנו קורס מזורז שהבהיר לנו לאן הולכת המגמה שמסתיימת במשפט מושבעים. (אנו אמורים לשאוף לכך שעל כס המשפט יהיה ייצוג הולם למעלימי מס, עברייני תנועה, מטרידים מיניים ובפרט אנשים החיים ע''פ חוק שאינו חוק המדינה). בגלל שבמהלך השנים למדתי להעריך את הדרך האמריקנית לעשות דברים, תהיתי רבות מה מניע את האמריקנים לדבוק בשיטה שלהם. אאל''ט מקורה של שיטת המושבעים האמריקנית בשיטה האנגלית. בבריטניה עצמה נטשו אט אט את השיטה הזו ומדינת ישראל קבלה את השיטה הבריטית היותר עדכנית. בארה''ב נשארו עם הגרסה היותר עתיקה. במקור שיטת המושבעים יסודותיה בשיטת המשפט של האנגלו-סקסונים. בתקופת המאגנה קרטא התבססה השיטה על הערכים של השיטה הפאודלית שהבטיחה לרבים את הזכות להישפט ע''י השוים להם במעמדם. למשל בארון יכול להשפט רק ע''י מועצת בארונים (את המלך לדעתי לא ניתן היה לשפוט כלל). בארה''ב שרידותה של שיטת המושבעים נובעת מגישת ה''הגיון הבסיסי'' המניחה כי רוב רובה של עבודת השיפוט אינה מלאכת מומחים מקצועיים (כמו סטטיסטיקאים, חשבונאים ופיזיקאים פורנזיים) ולא מלאכתם של תאורטיקאים משפטיים (בנוסח מנדלבליט המתלבט-מתמהמה), אלא עניין אינטואיבי של למי מאמינים ולמי לא. כאמור אפשר להבין את הנימוקים הללו, אבל אי אפשר להסכים איתם. כפי שכתבת, מלאכת השיפוט בזמננו היא כל כך מורכבת ורבת פנים שזה במובהק עיסוק למומחים מקצועיים. שיפוט ע''י מושבעים משול היום לרפואה ע''י תרופות סבתא ומקובלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מט בשלושה מסעים: 1. רמת ודאות של למעלה מ99.5% היא די והותר להסרת ספק סביר. 2. עפ"י ויקי מוות בעריסה מתרחש בישראל ב-2.3 מכל 10,000 לידות חי כלומר הסיכוי למות בעריסה הוא 0.23% והמשלים שלו הוא 99.77%. 3. לכן בכל מקרה של מוות בעריסה לפחות אחד הורים הוא רוצח מבחינה משפטית. ________ (אני מקווה שאין כאן אף אחד שזה נושא רגיש בשבילו/ה ומתנצל אם יש כזה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי, שכחת שם איזה אפס. 2.3/10000 = 0.023%. באותה הזדמנות שאתה מעלה בפני בית המשפט את המהלך הלוגי הזה אתה יכול גם להציע להם לקבל את קיום האל באמצעות הטיעון האונטולוגי [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההסתברות להישפט בצורה כל כך חלמאית ולא הוגנת כמו גב' קלארק האומללה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון הזה הוא קרוב משפחה של מה שדרשוביץ' טען בקשר למשפט של O.J לפיו רק אחוז מזערי ממי שמאיים על אישתו ברצח רוצח אותה בפועל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שתשע כתב מדובר ב-0.023%. הענין כאן, וגם במקרה של סאלי קלארק (מעבר לענין האי-תלות) הוא שיש הרבה משפחות ולכן סביר שמקרה כזה יקרה לאחת מהן ואין סיבה להרשיע ואף לא להעמיד לדין, ללא ראיות נוספות. במקרה של קלארק, כן היו ראיות נוספות. דרך אגב, הכשל הסטטיסטי (של האי-תלות) נידון בעירעור הראשון והשופטים החליטו לדחות את העירעור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן יש הרבה משפחות, אבל עפ"י מספר הלידות שהוא כ-700,000 בשנה מוות כפול אמור לקרות באופן טבעי פעם במאה שנה (בהנחת אי תלות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אבל כאן נכנסת רמת הודאות הנמוכה שיש לנו בנוגע לסטטיסטיקה עצמה. אני חושב שזה בלתי סביר להרשיע מישהו על סמך סטטיסטיקה כזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שמישהו יתווכח על זה. מה שעוד פחות סביר בעיני זה שההכרעה הזאת נשארה בתוקף במשך כשלוש שנים, גם לאחר שהוגש ערעור. הייתי מצפה שסטטיסטיקאים רציניים באנגליה יקפצו מיד להסביר את הטעות, אם לא מטעמים הומניטריים אז בגלל שהיא מוציאה שם רע למקצוע שלהם (האמת היא שאני לא מבין איך זה שהנהר המפורסם בעומק ממוצע של 20 ס"מ עוד לא הופיע בפתיל הזה. אולי בזכות השנה הגשומה אף אחד כבר לא חושב על נהרות רדודים כל-כך). גם הערעור שהתקבל התבסס (גם?) על טעויות רפואיות שנעשו ולא על העניין הסטטיסטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>הייתי מצפה שסטטיסטיקאים רציניים באנגליה יקפצו מיד להסביר את הטעות על פי ויקי זה אכן קרה, אבל רק לאחר הערעור הראשון. In October 2001, the Royal Statistical Society (RSS) issued a public statement expressing its concern at the "misuse of statistics in the courts".3 It noted that there was "no statistical basis" for the "1 in 73 million" figure.3 In January 2002, the RSS wrote to the Lord Chancellor pointing out that "the calculation leading to 1 in 73 million is invalid".14
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |