בתשובה לצפריר כהן, 22/03/18 16:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כך אתה כנראה נמנה על הנגועים ב ''נתנייהו פוביה'', כי כפי שהסברתי בתגובתי הקודמת, הראיון הזה רחוק שנות אור מ''ריצה לספר לחברה'', ואגב יש בו דווקא סיפור, בתשובה לשאלת המראיין, על ברכה אישית שבירך את אולמרט, שאולי הייתה חסרה (ואולי לא. לא בדקתי.) בדבריו היום. ואם גם שוקי שמאל הסתמך על אותו ראיון, הסיפור הדמיוני שלו על הליכה לידיעות אחרונות וכו' הוא שקר מוחלט שמצביע בדיוק על אותה בעיה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הבסיסית: כל הבכירים הישראליים שמרו על הכחשה מוחלטת. ליתר דיוק: דובר צה״ל הדליף תמונה של הרמטכ״ל צוחק, אבל זה היה בתגובה לגל שמועות על פעולה עם הרוגים שחייבה איזושהי תגובה. היחיד שלא סכר את פיו היה ראש האופוזיציה נתניהו (שהיה משותפי הסוד). וכן, שיקי זכר לא נכון. זה היה בראיון למבט ולא בידיעות אחרונות. לא הבדל מהותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעריך שגם אתה וגם שוקי שמאל (כמוני עד אתמול בשעות הערב המאוחרות) מעולם לא ראיתם את הראיון הזה שהוא כנראה המקור היחיד לסיפור ה"הודאה" של נתנייהו. אתם קיבלתם את הסיפור עטוף בפרשנות וארוז היטב, ואחרי שהפניתי אתכם למקור קשה לכם לצפות בו ורק בו, להיפרד מהעטיפה האהובה שמתאימה כל כך לפוביה שהזכרתי, ולעטוף אותו בעטיפה נאותה בעצמכם. מה שיש לך מעל הכתפיים זה לא רק ליופי. צפה בראיון ונסה להבין מה הולך שם. המראיין בעצם שם כאן מארב למרואיין. "ברכת את ראש הממשלה?" הוא שואל. בדיוק אותה טענה אופיינית למוכי הפוביה שהזכרתי, שאתה טענת בתגובתך האחרונה. ומסתבר שנתנייהו בניגוד לצפוי אכן ברך את אולמרט באופן אישי כי אולמרט לא הכחיש את הדבר הזה, וכדי להשיב בחיוב לא שם לב שהוא "מודה". תאר לעצמך שאתה הייתה נמצא בסיטואציה דומה. ברכת את ראש הממשלה, ושואלים אותך האם ברכת. איך היית משיב לו לא היה לך די זמן לחשוב? אותם "בכירים ישראלים" לו עמדו בפני סיטואציה דומה, כשכולם יודעים מה עשו מי עשה, האם אתה בטוח שלא היו נכשלים גם הם? אני יכול להביא המון דוגמאות שמוכיחות שאיני מאוהדי נתנייהו הגדולים, אבל הפוביה הזאת גורמת לי כמעט להקיא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראיון הזה זכור לי בזמן אמת. פוליטיקאי אמור לצפות למארבים דומים מעיתונאים. הם כל הזמן מנסים לחלץ מפוליטיקאים תגובות מפתיעות, וכל הזמן מקבלים הכחשות, התפתלויות ותשובות לשאלות אחרות. אם נתניהו ענה לשאלה, הייתה לו סיבה טובה. אולמרט לא הכחיש: אולמרט לא התייחס. כמו כל השאר הוא שמר על שתיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי אותך מה המקור ולא ענית, ומכאן הסקתי מה שהסקתי. מי שצפה בראיון לא היה מנסח ''רץ לספר לחברה''. אם מישהו שם רץ זה אולי חיים יבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר לכך שאולמרט לא הכחיש כי לא התייחס, זה לא משנה. נתניהו לא היה מסתכן לשקר כשאולמרט יכול להעיד שלא היו דברים מעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. טעיתי. מי שרץ לידיעות אחרונות (עוד לפני הראיון של ביבי בטלביזיה), היה עמיר פרץ שרהב"ט הקודם, אבל הוא לפחות התנסח בערך כך "אם היתה גיחה כזו, אז הם ידעו מה הם עושים". כדאי להסביר מדוע לכאורה האיוולת של נתניהו היתה כל כך מזיקה. באותה תקופה היתה מתיחות רבה עם הסורים והיה חשש שתפרוץ מלחמה איתם (מסיבה זו שרהב"ט ברק רצה לדחות את השמדת הכור). בסופו של דבר החליטו לא להמתין ולתקוף מיד מכמה שיקולים (חשש שהכור יופעל ויתחמם, חשש שעניין הכור כבר דלף לתקשורת האמריקאית והסורים יוזהרו מתקיפה ישראלית/אמריקנית). הרעיון היה כזה: מאחר ואסד לא ירצה להודות שהוא מקים כור צבאי בסוריה, אם ישראל לא תודיע על התקיפה, אסד יוכל מצידו לשמור על שתיקה, וכך תמנע סכנת ההסלמה למלחמה. זו היתה הסיבה שישראל כלל לא הודיעה על הפעולה גם לאחר שהסתיימה. כרעיון זה היה ויפה, אבל למציאות היה תסריט אחר. מייד לאחר שהמטוסים שבו, הידיעה על השמדת הכור דלפה לתקשורת כאן ובעולם. מי הדליף? אולי האמריקאים ואולי הישראלים. בכלל נראה, שאף אחד בפוליטיקה הישראלית לא חשב אפילו לרגע לוותר על ההזדמנות לקצת קרדיט בטחוני. מייד החלו הרמזים "ע"פ תקשורת זרה" וההתחכמויות "אם היתה פעולה כזו, אז אני שותף" וכיוב'. מבחינה זו השטות של ביבי לא באמת הזיקה מפני שקדמו לו מתחכמים אחרים (לא אחד ולא שניים וובראשם מן הסתם אולמרט). נראה לי שאי אפשר אפילו להגיד שביבי "רץ לספר" מפני שעניין השמדת הכור היה רק חלק מן הראיון במבט. יתכן גם שאף אחד לא הדגיש בפני ביבי את החשיבות שייחסו אז לאי חשיפת הארוע, ולכן הוא נפל כפתי לתוך הבור של הודאה רשמית בפעולה. חיים יבין עשה את עבודתו נאמנה ושאל את השאלה שהיה צריך לשאול. לשם ההגינות הוא אף הזהיר את ביבי שהמדובר במבצע "עלום סוד", אלא שאת השור הנגח והפזיז הזה כבר אי אפשר היה לחסום והוא מיהר לספר לח'ברה ש"הייתי שותף בעניין זה מהרגע הראשון ונתתי גיבוי". והכל היה שווה רק כדי לראות את העננה שחלפה על פניו של נתניהו, לאחר שיבין חזר על תאור העניין כ"אפוף סוד" וביבי קלט שנתפס בקלקלתו. למילון שפת הגוף שלו יש להוסיף את הפעמיים עפעוף בשתי עיניו, כאשר הוא מבין שנפל בפח. בספר שלי, לחשוף את ראש האופוזיציה כאדם פזיז ולא שקול, בהחלט נמנה על חובותיו של העיתונאי הרציני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |