 |
נכון. טעיתי. מי שרץ לידיעות אחרונות (עוד לפני הראיון של ביבי בטלביזיה), היה עמיר פרץ שרהב"ט הקודם, אבל הוא לפחות התנסח בערך כך "אם היתה גיחה כזו, אז הם ידעו מה הם עושים".
כדאי להסביר מדוע לכאורה האיוולת של נתניהו היתה כל כך מזיקה. באותה תקופה היתה מתיחות רבה עם הסורים והיה חשש שתפרוץ מלחמה איתם (מסיבה זו שרהב"ט ברק רצה לדחות את השמדת הכור). בסופו של דבר החליטו לא להמתין ולתקוף מיד מכמה שיקולים (חשש שהכור יופעל ויתחמם, חשש שעניין הכור כבר דלף לתקשורת האמריקאית והסורים יוזהרו מתקיפה ישראלית/אמריקנית). הרעיון היה כזה: מאחר ואסד לא ירצה להודות שהוא מקים כור צבאי בסוריה, אם ישראל לא תודיע על התקיפה, אסד יוכל מצידו לשמור על שתיקה, וכך תמנע סכנת ההסלמה למלחמה. זו היתה הסיבה שישראל כלל לא הודיעה על הפעולה גם לאחר שהסתיימה. כרעיון זה היה ויפה, אבל למציאות היה תסריט אחר. מייד לאחר שהמטוסים שבו, הידיעה על השמדת הכור דלפה לתקשורת כאן ובעולם. מי הדליף? אולי האמריקאים ואולי הישראלים.
בכלל נראה, שאף אחד בפוליטיקה הישראלית לא חשב אפילו לרגע לוותר על ההזדמנות לקצת קרדיט בטחוני. מייד החלו הרמזים "ע"פ תקשורת זרה" וההתחכמויות "אם היתה פעולה כזו, אז אני שותף" וכיוב'. מבחינה זו השטות של ביבי לא באמת הזיקה מפני שקדמו לו מתחכמים אחרים (לא אחד ולא שניים וובראשם מן הסתם אולמרט).
נראה לי שאי אפשר אפילו להגיד שביבי "רץ לספר" מפני שעניין השמדת הכור היה רק חלק מן הראיון במבט. יתכן גם שאף אחד לא הדגיש בפני ביבי את החשיבות שייחסו אז לאי חשיפת הארוע, ולכן הוא נפל כפתי לתוך הבור של הודאה רשמית בפעולה. חיים יבין עשה את עבודתו נאמנה ושאל את השאלה שהיה צריך לשאול. לשם ההגינות הוא אף הזהיר את ביבי שהמדובר במבצע "עלום סוד", אלא שאת השור הנגח והפזיז הזה כבר אי אפשר היה לחסום והוא מיהר לספר לח'ברה ש"הייתי שותף בעניין זה מהרגע הראשון ונתתי גיבוי". והכל היה שווה רק כדי לראות את העננה שחלפה על פניו של נתניהו, לאחר שיבין חזר על תאור העניין כ"אפוף סוד" וביבי קלט שנתפס בקלקלתו. למילון שפת הגוף שלו יש להוסיף את הפעמיים עפעוף בשתי עיניו, כאשר הוא מבין שנפל בפח. בספר שלי, לחשוף את ראש האופוזיציה כאדם פזיז ולא שקול, בהחלט נמנה על חובותיו של העיתונאי הרציני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש