|
זה באמת הטיעון של הערבים גם היום (סעיף 22). אתה ודב אנשלביץ כל כך נעולים בויכוח האקטואלי שלכם שאתם לא שמים לב למשהו הרבה יותר מעניין שרואים בכתב המנדט: בעוד שכל המסמך מלא בהתיחסויות לקהילה היהודית, הרי קהילה פלשתינאית יוק (אין)! פלשתינאים משכילים ודובריהם בודאי יוכלו להביא הרבה סיפורים שיוכיחו קיום של לאום פלשתינאי כבר אז (1920), אבל המסמך חושף מציאות אחרת לגמרי. בועידות שאחרי מלה"ע ה-ו, (ורסי, טריאנון אאל"ט) היתה משלחת ערבית בראשות הנסיך פייסל ולורנס איש ערב. המשלחת הזאת ייצגה פחות או יותר את הלאום הערבי. משלחת זו לא קבלה את מבוקשה ופרשה בזעם מה שהתגלגל אח"כ לקרב מרג' עיון נגד ממשל המנדט הצרפתי. נכון שבאותו זמן כבר החלה צמיחת הלאומים הערביים הנפרדים. אבל המדובר בעיקר במצריים שלמעשה היתה בלתי-תלוייה באימפריה העותומנית כבר 150 שנה. לא רק הפלשתינאים, אלא גם הסורים והעירקים היו בשלב מאד מוקדם של הלאומיות שלהם. היחסים בין הנסיך פייסל לבורגנות העירונית של ביירות, דמשק, חאלב,בגדד או בצרה לא היו הרמוניים מעולם (ובמהלך חייו הוא הספיק להיות מלך סוריה ואח"כ עירק והודח משם). אפשר רק לנחש מה חשבו הללו כאשר בדואי בן המדבר ניסה להשתלט עליהם. זוהי בדיוק התקופה בה צמחו התנועות הלאומיות של מדינות ערב (ולמעשה גם האחים המוסלמים ועוד תנועות איסלמיות). לדעתי חשוב במיוחד לציין שהכותבים הלאומיים הפלשתיניים הראשונים כתבו מביירות ולא מירושליים למשל של הועד הערבי העליון. לדעתי כותבי המנדט, ידעו על קיומה של קהילה מוסלמית דתית בפלשתינה (ועל זכויותיה כתבו במפורש במנדט). כשם שכנראה היו משלחות יהודיות שהתנגדו לסוכנות היהודית, כך אולי היו גם משלחות ערביות שלא היו חלק מהמשלחת של פייסל. אבל לדבר על לאומיות פלשתינאית זה אנכרוניזם. במנדט לא כתוב שום דבר ברור על ריבונות מדינית (עתידית) של הבית הלאומי היהודי. כנראה שכבר אז הבריטים חשבו על מושבת חסות יהודית שתהיה חלק מן האימפריה הבריטית. על בית לאומי לפלשתינאים (בנפרד מן היישות הערבית ההאשמית) אף אחד אפילו לא חשב. טענה מן הסוג של דב רק מחזקת טענה ערבית אחרת (ישראל כשלוחה של הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי), אבל לטעון שהמנדט הבריטי מחוייב באופן אפילו סמוי לישות לאומית פלשתינאית זה פשוט זיוף אנכרוניסטי.
|
|