|
||||
|
||||
אני בכלל לא בטוח שחמלה היא הציר המרכזי באישיותו של אנדר. יש בו חמלה, שלא כמו באחיו פיטר, אבל אנדר הוא בהחלט קילר. אתה יודע שהוא התקבל לבית הספר לקרב, אחרי שהצליח במבחן האחרון שלו. המבחן היה שאנדר (בגיל שש נדמה לי) נתן מכות רצח לילד אחר בגילו, ועשה זאת מתוך שיקול דעת קר. נראה לי של כל קטע הסיום של הספר, לאחר הניצחון, פשוט לא שייך לספר. |
|
||||
|
||||
שייך גם שייך, אם כי אני חושב שהוא לא היה בסיפור הקצר המקורי. ככל שאני זוכר הסיפור הקצר הסתיים עם ההבנה של אנדר מה הוא עשה ובכלל לא כלל את התקשורת עם האויב. בספר זהו אלמנט מהותי שמוביל לכל סדרת הדובר, שבה החמלה והחרטה מניעים את אנדר. הספר נותן גם את הרקע המשפחתי (שמוביל לסדרת הצל) שלא כל כך קיים בסיפור הקצר. |
|
||||
|
||||
הנסיעה ביחד עם אחותו לאימפריה של החייזרים, הקשר שלו לגולם של המלכה וכתיבת הספר באמת מרגשים, והם סיום של קתרזיס לסיפור. כאילו קינה על המתים בקרב. הם כאילו הגשם המטהר שיורד על שדה הקרב בשירו של עמיחי. ההשמדה של כוכב הבית של החייזרים, לא קרתה בטעות או במקרה. נכון, אנדר חשב שמדובר בתרגיל, אבל המניפולציה נועדה להגן עליו מפני רגשות אשמה או היסוסים, בעת שהוא חושב שצריך להקריב קורבנות מתוך הצי האנושי. אנדר החליט על תכסיס ההתקרבות לכוכב החייזרים כדי להפעיל את נשק ההשמדה ההמוני, והוא עשה זאת קודם לכן, בקרבות קודמים על כוכבים חשובים פחות שהיו חלק מאימפרית החייזרים. מדוע שיחוש חמלה פתאום? הסיום לא מתחבר לאישיותו של אנדר בספר, הוא תחילה של סיפור אחר. אנדר נהג לשחק במשחק פסיכולוגי, והאמת היא שאני אני לא זוכר פרטים. יתכן ששם יש רמזים לחמלה. ___ מתוך הסידרה קראתי רק את "צילו של אנדר". |
|
||||
|
||||
חשבתי על התגובה שכתבתי על סמך הזיכרון, ואני לא בטוח שאני שלם איתה. השגתי עותק של הספר וחיפשתי בו שני קטעים שהיו זכור לי, שתי ההריגות של אנדר. תחילה הריגת סטילסון בגיל 6: So Ender walked to Stilson's supine body and kicked him again, viciously, in the ribs. Stilson groaned and rolled away from him. Ender walked around him and kicked him again, in the crotch. Stilson could not make a sound; he only doubled up and tears streamed out of his eyes. מאוחר יותר קולונל גרף מגיע לבית המשפחה:Then Ender looked at the others coldly. "You might be having some idea of ganging up on me. You could probably beat me up pretty bad. But just remember what I do to people who try to hurt me. From then on you'd be wondering when I'd get you, and how bad it would be." He kicked Stilson in the face. Blood from his nose spattered the ground nearby. "It wouldn't be this bad," Ender said. "It would be worse." He turned and walked away. Nobody followed him, He turned a corner into the corridor leading to the bus stop. He could hear the boys behind him saying, "Geez. Look at him. He's wasted." Ender leaned his head against the wall of the corridor and cried until the bus came. I am just like Peter. Take my monitor away, and I am just like Peter. Ender shook his head. He had expected someone from the school to come about Stilson, not an officer of the fleet. This was more serious than he had thought. And yet he couldn't think what else he could have done. ולאחר הריגתו של בונזו בגיל 11:"Do you have any explanation for your behavior, young man?" asked the officer. Ender shook his head again. He didn't know what to say, and he was afraid to reveal himself to be any more monstrous than his actions had made him out to be. I'll take it, whatever the punishment is, he thought. Let's get it over with. "We're willing to consider extenuating circumstances," the officer said. "But I must tell you it doesn't look good. Kicking him in the groin, kicking him repeatedly in the face and body when he was down-- sounds like you really enjoyed it." "I didn't," Ender whispered. "Then why did you do it?" "He had his gang there," Ender said. "So? This excuses anything?" "No." "Tell me why you kept on kicking him. You had already won." "Knocking him down won the first fight. I wanted to win all the next ones, too, right then, so they'd leave me alone." Ender couldn't help it, he was too afraid, too ashamed of his own acts: though he tried not to, he cried again. ... There was no doubt now in Ender's mind. There was no help for him. Whatever he faced, now and forever, no one would save him from it. Peter might be scum, but Peter had been right, always right; the power to cause pain is the only power that matters, the power to kill and destroy, because if you can't kill then you are always subject to those who can, and nothing and no one will ever save you. אז מה חוות הדעת שלנו על הבחור?Dink led him to his room, made him lie on the bed. "Are you hurt anywhere?" he asked, Ender shook his head. "You took him apart. I thought you were dead meat, the way he grabbed you. But you took him apart. If he'd stood up longer, you would've killed him." "He meant to kill me." ... All Ender could see, though, was the way Bonzo looked as Ender kicked upward into his groin. The empty, dead look in his eyes. He was already finished then. Already unconscious. His eyes were open, but he wasn't thinking or moving anymore, just that dead, stupid look on his lace, that terrible look, the way Stilson looked when I finished with him. ... Then, to Dink's surprise, Ender began to cry. Lying on his back, still soaking wet with sweat and water, he gasped his sobs, tears seeping out of his closed eyelids and disappearing in the water on his face. "Are you all right?" "I didn't want to hurt him!" Ender cried. "Why didn't he just leave me alone!" ... He heard his door open softly, then close. He knew at once that it was his battle instructions, He opened his eyes, expecting to find the darkness of early morning, before 0600. Instead, the lights were on, He was naked and when he moved the bed was soaking wet, His eyes were puffy and painful from crying. He looked at the clock on his desk. 1820, it said. It's the same day. I already had a battle today, I had two battles today – the bastards know what I've been through, and they're doing this to me. האם יש לאנדר מצפון, ופגיעה באחרים גורמת לו כאב נפשי, או שאולי הוא בוכה מפני שהוא נתון בלחץ? אנדר יודע שעשה מעשה רע, אבל הוא רציונלי והוא יודע שעשה את המעשה הנכון מבחינתו. האם הוא חש חרטה? אני חושב שלא. אני רוצה לחזור בי מהקביעה הפסקנית כאילו אנדר של סיום הספר הוא אנדר שונה באישיותו. לאנדר יש בהחלט מצפון, ופגיעה באחרים גורמת לו כאב נפשי, אבל הוא מאשים את קורבנותיו. הם לא השאירו לו ברירה אחרת. האמת היא שאני לא מבין את אישיותו, ואולי אין מה להבין מפני שאנדר לא אדם אמיתי. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהסופר מנסה להעביר את הקונפליקט בין הרציונל הקר והחותך של אנדר, זה ששולט בפעולותיו והופך אותו לגיבור צבאי, לבין המצפון, החמלה ושאר התכונות האנושיות שלו. כילד הוא מבולבל מהקונפליקט הזה ולכן הוא בוכה. כילד הוא מאפשר לרציונל הקר לשלוט, אבל אנדר חושש להפוך לבן דמותו של אחיו, וככל שהוא מתבגר הוא מתרחק מהצד הזה ומאפשר יותר למצפון ולחמלה להנהיג אותו (בעיקר בהמשך סדרת הדובר- שם הוא מחפש כפרה על הקסנוסייד). בסוף הספר אנדר אינו שותף לתחושת ההתעלות שבניצחון על החייזרים. נראה לי שהוא מרגיש מנוצל. אחת מנקודות העצמה של הסיפור מבחינתי, אולי המטען הרגשי המרכזי שהוא נושא, היא שלא ניתן לדעת איך אנדר היה נוהג אילו היה יודע את האמת אודות הקרבות. |
|
||||
|
||||
Speaker for the Dead מומלץ? |
|
||||
|
||||
אני אהבתי את כל הסדרה אבל הספר המקורי הוא החזק ביותר. ההמשכים עשירים מאוד בהמצאות אבל אינם מהודקים כמו ''המשחק''. |
|
||||
|
||||
ב'אנדר בגלות' איבדו אותי לגמרי. ___________________ יש בחורה. קוראים אותה אפריימה. Afraima. היא קראה ככה לעצמה בעצמה. כי היא יהודיה רצינית והיא רוצה לפרות ולרבות1. אפריימה חיה בהתנחלות במקום שהיה פעם כוכב-באגים. כשארגנו את המשלחת, לא כל כך חשבו על הקטע הזה של גברים ונשים ושכדאי שיהיו 50-50 אם רוצים גם לפרות ולרבות בקולוניה, אז היחס הוא כמו ביחידות צבא בד"ך. וזה אף על פי שיש שם הרבה מאוד מדענים. קיצורו, הפתרון שהמוחות הגדולים - מנתחים, גיאולוגים, קסנוביולוגים וטייסים קרביים הצליחו למצוא למצב הזה הוא הגרלה. יש הרבה גברים? מעט נשים? נקבע בהגרלה מי יקבל מי. והיתר יעשו ביד. בתור גבר, אשה שלא רצית טובה יותר מאפס אשה. בתור אשה, זה אומר שסיכוי מאוד קלוש שתהיי עם גבר שרצית. כלומר, סיכוי אפס שתהיי מרוצה. וככה, אפריימה סובלת ממתח-מיני מוגבר עם הבוס שלה, כי הוא יהודי. והיא רוצה להרות מיהודי. כי ככה מייצרים יהודים, ע"י כניסה להריון מיהודי. וזה ממש ממש מפריע לה, שהיא צריכה להכנס להריון מגוי. אממה מה, הוא לא רוצה להכניס אותה להריון, כי היא אשת-איש. ולמה בכלל עשו את זה, את כל עניין ההגרלה, במקום להיות יצירתיים יותר כמו היינליין, נניח - נישואי-קלאן ונישואי-טור ופוליאנדריה2? "כי צריך לשמר את המונוגמיה". 1 וקארד לא דיבר עם ישראלים דוברי עברית. אחרת הם היו אומרים לו שזה צירוף הברות חסר משמעות, ואם הוא רוצה שם שקשור לפוריות, שיקרא לה 'פוריה'. 2 פתרון שאיכרים עניים בטיבט חשבו עליו, אבל לא מנתחים, גיאולוגים וקסנוביולוגים. |
|
||||
|
||||
2 זה בגלל שקארד סופר הרבה יותר שמרן ומרובע מהיינלין. צר לי לומר שניסיתי לקרוא את המשחק של אנדר בתור מבוגר והוא השאיר עלי רושם הרבה יותר שטחי וקלוש ממה שזכרתי. אולי התרגום אשם, אבל לא בטוח. |
|
||||
|
||||
על אנדר בגלות למדתי מויקיפדיה. עבר לי מתחת לרדאר. עכשיו כשאת מספרת- טוב שכך. קארד הוא מורמוני, אולי זה מסביר. ההצלחה הופכת סופרים רבים לפלצנים. והבעיה עם פלצנים היא שכשהם מזדקנים הם הופכים לפלצנים זקנים. |
|
||||
|
||||
המורמונים דוגלים בפוליגמיה. אז המונוגמיה לא באמת קדושה, מתברר. אבל ריבוי גברים - אבוי! ____ קארד הומופוב. מעניין שהוא לא חשב על ההשלכות של מיעוט נשים ושימור המונוגמיה בחברה שיש בה הרבה יותר גברים מנשים. ומפליא שאנשים לא מתים שם על ימין ועל שמאל. |
|
||||
|
||||
לא לגמרי חסר הגיון: ריבוי הגברים הוא עניין זמני שאמור להיעלם תוך דור בערך. רצוי שהמסורות שנוצרות שם יתאימו גם לתנאים החדשים. אחרת הם היו יכולים להעדיף מספר גדול ככל האפשר של צאצאים: קצב הריונות גבוה ככל האפשר ותעסוקה עם סיכונים נמוכים לנשים. |
|
||||
|
||||
למה תוך דור? בהנחה שהיילודים מתחלקים שווה בשווה בין המינים, עד שדור המבול לא ימות (שזה שלושה דורות בערך) עדיין יישמר הריבוי הגברי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |