 |
צריך לומר, הציוויים הסוציאליים בתורת ישראל אינם מעידים על כך שהחברה הישראלית הקדומה הייתה הוגנת כלפי הגר, תומכת בעני או מסייעת לנזקק. עצם קיומם של הציוויים בתורה יש בהם כדי להורות, ועל כך גם יעידו מתקניו החברתיים של העם, עד כמה שטופת רשע עושק ומרמה הקשורים בתאוות הבצע ברדיפת הממון והמעמד, הייתה החברה הישראלית לדורותיה.
כמו קוף שאולף לדקלם את שיקולי ההצע, הביקוש, התמריץ של הכלכלה מתוך מגמה לקשור אותם אל השיטה הכוללת, מסביר הליברטאן מדוע אסור להנהיג קצבאות. מאמר כזה המתפרסם כיום, מסוג המאמרים שמתפרסמים לפרקים באתר מידה, אותו יש לשמור כדי להציג אסמכתא. מאמר שמדגים את תהליכי המחשבה ואת המסקנה של הליברטאן. לא לסייע לחלש אלא לדחוק אותו. לא לתמוך בזקן אלא להתעמר בו, לא לתמוך בנכה אלא להתאכזר אליו. וזה הנימוק. הקשיבו נא. אין להנהיג קצבת נכות לנכה, כי הדבר מעניק לאדם תמריץ להפוך את עצמו לנכה. לגזור ולשמור.
ולאחר הדברים האלה, יש שאותם אנשים, חסידי השוק החופשי, שרים ומשוררים במאמריהם בלי למצמץ, על ''סולידריות לאומית'' ועל ''ישראל היפה''. כמה ברברי.
חשוב היה לנפות הצדה מראש את כל הבולשיט שקשור בפולמוס. כל הג'אנק הסיסמאי הסטריאוטיפי על אודות טייקונים מרושעים, על הר ארסוף, על העוגה התקציבית. חשוב היה לקבוע מראש כי צודקים כל אותם פרופסורים בעלי דיפלומות מאוניברסיטאות יוקרה, וכל אותם בעלי טור דעה. נצהיר על כן כי מכל נקודת מבט כלכלית- לא משתלם לעזור לחלש. עתה יואילו נא לחסוך מאיתנו את החישובים ואת הדיאגרמות, ואת קשרי סיבה, רווח ותועלת, כאילו צריכים אנו להסברים המלומדים שלהם.
השאלה האם ראוי לעזור לחלש, לנזקק, לנכה, לזקן ממילא אין היא שאלה לחישובים מן הדיציפלינה הזו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש