 |
שוועת האנשים הנכים להעלאת דמי מחייתם, היא הזדמנות לשוב ולעיין בעריצות הפרדיגמה של השוק המכונה "חופשי".
במדינת ישראל, אדם שאיתרע מזלו ליפול אל בור תחתית, אדם אשר נגרף אל השול ואין כוחותיו מספיקים לו לעלות חזרה, אחת דינו- להתחסל. לא בתאי גזים, ולא במחנות כפייה, אלא בתהליך הברירה המעודן והמשוכלל של הדרוויניזם הכלכלי. גם בשיטה זו, כמו בשיטות טוטליטריות אחרות, סרה האחריות מן החברה כציבור של פרטים, ומועתקת אל המנגנון אשר פוטר אותה בתורו מרגש אשמה או מחובה מצפונית. גם כאן, כמו בשיטות טוטליטריות אחרות, מגדירה השיטה עבור החברה, מיהם האנשים המיותרים בתוכה. אמנם לא בהכררזה קולנית על אודות אוייבי העם, כאשר הצהירו אותן שיטות אחרות, אבל באותה דבקות אידיאולוגית. היא אשר שמה בפי אנשים לומר, כי מוצדק הוא לקצץ במיסים לבעלי ההון ולמשקיעים המעבירים תחת ידיהם סכומים אסטרונומיים מסך כספי הציבור, כי הם מגדילים את העוגה, ובה בעת להתעלם להתנגד ואף להיאבק בפשיטת היד של הנזקקים, כי הם, מה גם שאין להם כוח פוליטי, אינם מגדילים את העוגה. וצודק הוא, וכך ראוי הוא בעיניהם, וכך מנהגם של דברים ממילא לפי אמות המידה של השיטה.
כאן המקום להפריד את שאלת העברות הכספים הפוליטיות בדלת כזו או אחרת, בין שהן עוברות לידי האדם הדתי, כלומר האדם הדתי הפריבילגי, מן הצד הזה או מן הצד האחר של הקו הירוק, ובין שמדובר ביד הקלה על הקופה הציבורית כאשר הדבר נוגע לאינטרסים פוליטיים איזוטריים, שלא לומר גחמניים, כמו להפיל את הממשלה וללכת לבחירות שלא במועדן. למשל. או העברות כספים פוליטיים אחרות, על בסיס קבוע שהעסקנים הפוליטיים, ונציגי הציבור הפוליטיים מכירים - הכר היטב, ככף ידם, אך הציבור אינו מודע לקיומם.
ואין זה מן העיקר לציין את העובדה שהיה זה האדם הדתי הפריבילגי, שהצביע כנגד האדם הנכה משעה שהובאה השאלה אל הכנסת, ואין זה מן העיקר להצביע על נציגי ציבור סקטוריאליים כאלה ואחרים שלא מלאתם בושה מלהציב את עצמם או את הסקטור שלהם מעל היתום והאלמנה מכלל הציבור, ובאותה נשימה ממש לשקר בפה מלא, לשקר בפה לועס, ולומר לציבור- אין כסף. אלא שיש המוסיפים ומסבים את עניינם של הנכים חזרה אל עקרונותיה של הפרדיגמה הכלכלית הליברלית לפי הטיעון שהעלאת קצבת המחייה של הנכים תפחית את המוטיבציה שלהם לצאת ולעבוד, דבר שיפגע בהתייעלות הכללית של המשק ובעיקרון ההתייעלות המשוכללת של המשק, (כאילו האדם הפריבילגי, אותו אין לדון לפי אותה אמת מידה של חריפות, הוא פטור.)
אבל כך טוב, כי את שאלת מעמד האדם הנכה, שהוא לא רק אדם ממשי, אלא הוא הקצה האבסורדי של מסקנת הדרוויניזם הכלכלי של הקפיטליזם החזירי, ומכל מקום של הקפיטליזם, אכן יש לדון לא מולן העברות הכספים העסקניות ומול האין בושה אשר פוקדת בזמן כזה או אחר את נציגי הציבור, ומאז היא תופחת והולכת עד אין סוף, אלא מול השיטה באופן עקרוני.
ולהן השאלה. בהנחה שהעברת כספים מן הקופה הציבורית, מן המסים שאותם משלמים אנשים בריאים, מן הכיס של האנשים העובדים, מן הצלחת שלהם ממש- אכן מקטינה את העוגה הכללית, פוגעת בהתייעלות של המשק, נוגדת את כל ההגיונות הכלכליים, האם ראוי לעשות הדבר בכל זאת?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות