בתשובה לאריק, 30/06/16 18:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בדרך כלל אני לא טוב בעובדות שרלוונטיות לדיונים הפוליטיים, אבל לפעמים מתנפלת עלי מתוך הדיונים האלה עובדת טריוויה שאני טוב בה. "ינעם ליף אחד המנצחים המובילים בעולם", עם רמז לעושר מהקריירה הזו, זו לא שגיאה. זו בדיחה, שאולי צריך להכיר את עולם המוזיקה הבת-זמננו כדי להעריך עד כמה היא מצחיקה. הוא לא מנצח, הוא מלחין1. הוא מהשורה של מלחיני מוזיקה בת זמננו שעשרה אנשים בישראל ועוד שניים מחוץ לה שמעו עליו כמלחין, ואחוז אחד מביניהם, מעוגל למטה, האזינו אי פעם ליצירה שלו (אבל אני כנראה האזנתי פעם אחת! לא הותיר עלי חותם). אפילו בין המלחינים בני זמננו בישראל יש בטח חמישה יותר מצליחים ממנו, וגם הם לא באמת. כמו בני מזל אחרים מקרב אותה חבורה, הוא הצליח לגרד בציפורניים משרה אקדמית בכירה ומן הסתם להתפרנס ממנה בכבוד, אך לא בעושר. (אני לא שולל את האפשרות שיש למשפחה עושר בירושה, עד כדי כך ידע הטריוויה שלי לא מגיע.) 1 בא לי להגיד "הוא מפסיד". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, תודה. להרחיב- פרנסתו העיקרית של ינעם ליף [ויקיפדיה] היתה כמורה למוסיקה- עם צלופן זה נקרא פרופסור להלחנה וראש החוג לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים1, שם היה גם דיקן, ומורה במגמת המוסיקה בתיכון ויצ"ו בחיפה. הוא גם מרצה אורח באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בארצות הברית. בצעירותו הוא זכה במלגות, ובבגרותו בפרסים. מ 2012 (אחרי מחאת האהלים) הוא נשיא האקדמיה למוסיקה. עוד בעניין המימון של הקרן החדשה לישראל את יוצאי מחאת האהלים- דפני ליף לא קיבלה כסף מהקרן, סתיו שפיר כן דפני ליף מעולם לא עבדה בשביל הקרן, ואנחנו גם לא מימנו את המאהל ברוטשילד או את ההפגנות הגדולות אני חושב שההתפסות לשאלת המימון ראויה לדיון בפני עצמה. מדוע הדיון במקורות המימון של גוף מסוים חשוב יותר מאשר לדון במשנתו ופעולותיו עצמם? זה נראה לי חלק מהשטחת הדיון והפיכתו לדיבייט במקום שיח. הצדדים באים לדיון עם עמדות מקובעות וכל מטרתם היא לקעקע את עמדת הצד השני, לא משנה באיזו דרך. בכלל לא מעניין אותם לשמוע את עמדת הצד השני. האם זו רק תרבות הטוקבק או תכונה אינהרנטית של הויכוח ימין-שמאל? ______________ 1 האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים [ויקיפדיה] מורכבת משלושה מוסדות: קונסרבטוריון, בית ספר תיכון, והאקדמיה הגבוהה לתואר ראשון ושני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריק, אנשים סבירים לא מאמינים לפוליטיקאים. הנחת העבודה של האדם הסביר היא שהשיח הציבורי (הקירקס), היא זירה כוחנית שבה יחצנים שונים נאבקים זה בזה באמצעות מניפולציה של דעת הקהל. הפוליטיקאי, או היחצן, אינו אומר מה שהוא חושב, אלא מה שהוא חושב שיקדם את מטרותיו. המטרה של השחקנים בזירה זו היא לחזק או להחליש דימויים שיטחיים שיש לקהל היעד שלהם. קהל רחב בעל קשב מוגבל ביותר, ידע וכושר קוגניטיבי מוגבלים, במטרה לגייס תמיכה בעניינים שחשובים להם. לכן, אם אתה רוצה להבין מהלך יחצני כלשהו, חשוב לדעת מי מממן אותו. בעיקרון אתה מחפש פרצות במעטפת היחצנית שמסתירה את הכוונות האמיתיות. אתה מחפש את הסביבה האנושית, את מה זולג ממנה, ולא עבר את הפילטר היחצני של כדאי לומר או לא כדאי לומר. היחצנות עצמה חשובה רק כאמצעי לזהות את קהל היעד של היחצן, ואיזה מנופים הוא מתכוון להפעיל עליו. בקשר לדפני ליף ולפוליטיקאים זוטרים או חובבים שדומים לה, יתכן שהיא מאמינה באמת בשטויות שלה. אבל במקרה כזה אתה צריך לשאול, מי הגורמים היותר מתוחכמים שחשבו שכדאי להם לתמוך במאבק שלה, מפני שהארוע התקשורתי שלה מקדם את האג'נדות שלהם. אתה צריך לחפש את התמונה הגדולה שעומדת מאחורי ארוע תקשורתי כזה או אחר, כדי שתוכל להחליט אם אתה רוצה להיות חלק ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דפני ליף, מסתבר, באמת מאמינה בשטויות שלה, כי היא לא הצטרפה לאף מפלגה, ולמרות שהדביקו לה תווית סמולנית היא שמאלנית אמיתית ואני לא חושב שהיא הביעה אי פעם דעה שמצדדת באחד מהגושים בעניין הסכסוך היהודי-ערבי. ינקי מרגלית, מייסד חברת ההיי-טק אלדין, תרם לארגון שלה 12 אלף שקל, ואילו שלמה אליהו, מייסד חברת הביטוח אליהו ומבעלי בנק לאומי, תרם 9,000 שקל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מדי חברי כנסת קיבלו כסף מהקרן. זה מספר לנו כמה דברים על הצורה שבה הקרן קונה סדר יום פוליטי בכסף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |