 |
עדיפות למתנ"סים מכל מיני "הבימה".
בגלל ההלימה בין ביטוי רצון הציבור לתיקצוב, בזכות שיעור החשיפה לאומנות פר שקל, הפעילויות הנלוות לנוער וילדים והמעורבות הקהילתית ביצירה.
הבוס של מנהל את המתנ"ס עומד לבחירות. במתנ"ס של בני ברק לא יעלו מופעי עירום כפי שבקיבוצים לא יקיימו ערב חזרה בתשובה. ביטוי הרצון הקהילתי בתקציב הוא חלק ממהות הדמוקרטיה כפי שאני מבין אותה.
הדוגמא של ספריות פחות רלוונטית לדעתי. נשווה למימון של ז'אנרים וזרמים מסויימים בספרות ושירה. נניח שיממנו רק שירה מודרנית או רק ספרות מסעות. אם רוב היצירה הספרותית שנמכרת היא בגדר אינטרנטיינמנט 1 מדוע להעדיף ז'אנר מסויים על פני האחר?
לגבי אותה זכות מוסרית, זה הפוך. סופרים שכותבים בשפה שולית, בדמוקרטיה מאויימת וקטנה שרוצים להתפרנס מיצירתם חייבים להתייחס בהלימה לעמדות הבסיסיות והמשותפות לציבור. מכאן שהצורך המסחרי באופן טבעי עומד בבסיס הקשר שבין האומן לציבור. אם הציבור מטומטם, חושב אחרת או לא מבין את החשיבות שבביקורת\ השמצה כנגדו- זבש"ו של האומן. אם כבודו רוצה שיכתוב ביקורת על ציבורים אחרים או נושאים שלא יזכו לכתף קרה.
כשיוצר פוזל לשווקים בחו"ל דרך מימון ציבורי ומציג "את הציבור המממן" באומנות שלא היתה מתקיימת כלכלית לולא אותו ציבור הוא זה שמצפצף על חובתו המוסרית. זכות הציבור להראות לאותו אמן שעבורו אין מימון מוסרית בהחלט. אין שום הגבלת חופש ביטוי או יצירה ואם המסר בוער בעצמותיו שיפעל בזירה המסחרית. לא מכספי הציבור.
1 אין תחליף בעברית שמתאר בידור כתחליף תעסוקה בשעות הפנאי להמונים. אני לא נכנס לדיון מהי אומנות אלא מתייחס לפן הצרכני של האומנות הפופולרית והתרבות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש