בתשובה לידידיה, 11/01/16 23:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1+3 אם "רפרפתי" נכון מוסדות העל המשותפים והגבולות הפתוחים הם בחזקת הבטחות לעתיד. בהינתן ההיסטוריה של הסכם אוסלו למשל, מה הטעם בכלל להכנס בשלב זה לכל מיני הצעות כל כך מוגבלות שמי יודע כיצד יראו בעוד 10-15 שנים, במקום לפרוש חזון רחב ואופטימי ככל האפשר? כעיקרון נראה לי צעד חיובי, אבל בטל בשבעים מול המאמץ שידרש לבצע את החלוקה כבר בהתחלה. 2. לא יקרה. זה בדיוק סוג השאלות שצריך להמנע מהם כדי שיהיה אפשר להתחיל בתהליך משמעותי של הפסקת אש (זכות השיבה, הר הבית, קרית-ארבע, התנחלויות). במילא ברגע שממשלת ישראל תפסיק לסבסד את ההתיישבות בכל שטח שהוא, היישובים האלו יתנוונו ויתפיידו. כל העיסוק הזה משול להסכמות בדבר גורלם של המתיישבים האירופיים באלג'יר בהסכם בן דה-גול ל-FLN. כל ההסכמות האלו היו אות מתה בחוזה. כל חצי מיליון המתנחלים הללו עד האחרון שבהם הגרו לצרפת, כשבעקבותיהם עוד רבע מיליון ערבים-מוסלמים. ובסקירה על בוסניה שכחתי מרכיב מרכזי: העדרו של המרכיב הדתי בבוסניה. אמנם מדובר ב-3 דתות שונות, אבל כל 3 הקהילות הן חילוניות. זה דומה למה שקרה בצפ' אירלנד במאה ה-20 שם היה סכסוך לאורך קו חלוקה דתי, אלא שאנשי הדת שם לא היו מרכיב שהזין את הלהבות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1+3 להבנתי, זהו חלק מהותי מהתוכנית. חופש התנועה והעבודה כבר בשלב הראשון, והחופש להתגורר כתושבי קבע בהמשך. 2. אני חושב שאתה לא מעריך נכונה את עצמת הקשר לארץ של חלק מהמתנחלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והפסקות אש לא יובילו לשום מקום. חייבים לטפל בשורש הדברים, ונראה לי שיש כאן פירוק של שני מוקשים רציניים: התנחלויות וזכות השיבה. הר הבית הוא אכן בעיה והתוכנית הזו לא נותנת לו פתרון טוב. אולי אין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה כנראה צריך לחלוק בצורה יסודית על הטיעונים שלך. במצב הנוכחי, קרוב לודאי שאי אפשר לטפל אפילו במוקשים "לא רציניים" (ע"ע שרות אזרחי של ערביי 48 או פרובוקציות אינפנטיליות על הר הבית). הסיבה לכך היא חוסר האמון והשנאה ה"כבושה" וה"משוחררת". אופציית ברירת המחדל היא לא לעשות כלום (ולתת למצב להחמיר, ע"ע נתניהו). אופציה אחרת היא לחפש דרך להקפיא את המצב כאשר המטרה היא ליצור מצב של הפסקת אש למשך מספר מספיק של שנים, שיאפשר אולי בהמשך מו"מ והסכמות על יישוב בעיות היסוד. בלאו הכי, הסכמות כאלו דורשות מידה מינימלית של אמון בין הצדדים. כרגע, כמי שסולד משני הצדדים, הרשה לי לתאר את התרשמותי שמדובר ב"צמד" נוכלים שאין להאמין לאף מילה שלהם. אם אין פיתרון, מן הסתם ניוכח בכך. גם אם אנו סבורים כך, אין בכך משום היתר מוסרי להפסיק לחפש אותו. אפשר לפסול את כל הפיתרונות שיוצעו מטעמי ביטחון וככה, אבל אסור לפסול את ההנחה שהמטרה הראשונה במעלה צריכה להיות מציאת פיתרון כלשהו. אם לחזור לרגע, לדוגמת BiH, נאט"ו וכעת האיחוד האירופי לא עשו דבר כדי לפתור את בעיות היסוד שם (לא חילופי שטחים ולא חילופי אוכלוסיות). מה שהם עשו, היה להקפיא את המצב ולהפסיק את היריות. ההפסקה הזו של 20 שנה ניצלה מצב של מבוי סתום לכל הצדדים ויצרה מצב בו בעיות חדשות מעיבות על המתחים האתניים וכל מיני מהלכים אינטגרטיביים הופכים לפתע אפשריים (ב-1995 בודאי איש לא חשב שיצירת מסגרת צבאית מאוחדת לכל 3 הקבוצות היא דבר אפשרי ובעשור האחרון זה קורה). כפי שכבר אמרתי, אני מסכים שהאנלוגיה בין BiH לישראל היא קלושה, אבל המכאניזם והתהליך מעניין. בשני המקרים העתיד נראה עגום, אבל בבוסניה יש לפחות תקווה. המשפט האחרון שלי, הזכיר לי נקודה שנראית לי גם קשורה לדיון כאן וגם חשובה. מרוב תעמולה ודברי הסתה, קשה להבחין בכך שלמצב הנוכחי יש פאן חברתי-אנושי החורג כבר מגבולות הסכסוך האתני. בתחילת השנה הראו קטע מכמיר לב. שאלו שם תושבים בעזה, מה הם מאחלים לעצמם לשנה החדשה. אחד המשיבים, ילד כבן 12 שנראה בריא בגופו ובנפשו, איחל לעצמו למות. למיטב הבנתי, לא דובר שם על שהידים ולא על ישראל. הילד פשוט שואל את נפשו למות. אני משער שהלחץ הנפשי ואי הביטחון הקבוע בו שרויים בני האדם הלכודים בסכסוך משפיע בצורה קשה על המצב הנפשי ורמת הדכאון שלהם. המצב הזה מוצא את ביטויו בהתפרצויות על רקע לאומי, אבל התהום ממנה פורצים אבני הלבה האלו חרגה כבר מזמן מגבולות הסכסוך האתני-פוליטי (ע"ע טרור הבודדים). קשה לי מאד להאמין באיזשהו סוג של פתרון רציונלי והסכמות של פשרה, בין קבוצות, שאם היינו מסתכלים עליהן כסה"כ של המון הפרטים שבהן, היינו צריכים להגדיר אותן כחולי נפש מסוכנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חופש תנועה ועבודה הוא מושג שניתן לתרגום ישיר ל-"חופש לביצוע פיגועים". אני בטוח שאתה זוכר את הימים שבהם היה חופש כזה וגם את הסיבות שהובילו לביטולו, בהתחלה בדרך של סגרים לימים ספורים ובהדרגה לסגר קבוע. חופש להתגורר כתושבי קבע הוא בפועל הפיכת המדינה לדו-לאומית, בוודאי אם תתקיים שיבה פלסטינית לשטחים שתהפוך אותם לעוד יותר צפופים ודלי-תעסוקה מאשר הם היום ותטה את המאזן הדמוגרפי לטובת הפלסטינים. מי שמאמין שניתן יהיה למנוע התאזרחות בהקף נרחב במצב כזה חולם חלומות; אם מיליון פלסטינים או יותר יהפכו לתושבי קבע בישראל, תוך שנים לא רבות הם ימצאו גם דרכים להתאזרח או לאזרח את ילדיהם. גם בלי אזרחות, אם מיליון פלסטינים יהפכו לתושבי קבע כאן הם ישנו את הצביון של המדינה - אין דרך לחמוק מזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |