 |
פה כנראה צריך לחלוק בצורה יסודית על הטיעונים שלך.
במצב הנוכחי, קרוב לודאי שאי אפשר לטפל אפילו במוקשים "לא רציניים" (ע"ע שרות אזרחי של ערביי 48 או פרובוקציות אינפנטיליות על הר הבית). הסיבה לכך היא חוסר האמון והשנאה ה"כבושה" וה"משוחררת". אופציית ברירת המחדל היא לא לעשות כלום (ולתת למצב להחמיר, ע"ע נתניהו).
אופציה אחרת היא לחפש דרך להקפיא את המצב כאשר המטרה היא ליצור מצב של הפסקת אש למשך מספר מספיק של שנים, שיאפשר אולי בהמשך מו"מ והסכמות על יישוב בעיות היסוד. בלאו הכי, הסכמות כאלו דורשות מידה מינימלית של אמון בין הצדדים. כרגע, כמי שסולד משני הצדדים, הרשה לי לתאר את התרשמותי שמדובר ב"צמד" נוכלים שאין להאמין לאף מילה שלהם.
אם אין פיתרון, מן הסתם ניוכח בכך. גם אם אנו סבורים כך, אין בכך משום היתר מוסרי להפסיק לחפש אותו. אפשר לפסול את כל הפיתרונות שיוצעו מטעמי ביטחון וככה, אבל אסור לפסול את ההנחה שהמטרה הראשונה במעלה צריכה להיות מציאת פיתרון כלשהו.
אם לחזור לרגע, לדוגמת BiH, נאט"ו וכעת האיחוד האירופי לא עשו דבר כדי לפתור את בעיות היסוד שם (לא חילופי שטחים ולא חילופי אוכלוסיות). מה שהם עשו, היה להקפיא את המצב ולהפסיק את היריות. ההפסקה הזו של 20 שנה ניצלה מצב של מבוי סתום לכל הצדדים ויצרה מצב בו בעיות חדשות מעיבות על המתחים האתניים וכל מיני מהלכים אינטגרטיביים הופכים לפתע אפשריים (ב-1995 בודאי איש לא חשב שיצירת מסגרת צבאית מאוחדת לכל 3 הקבוצות היא דבר אפשרי ובעשור האחרון זה קורה).
כפי שכבר אמרתי, אני מסכים שהאנלוגיה בין BiH לישראל היא קלושה, אבל המכאניזם והתהליך מעניין. בשני המקרים העתיד נראה עגום, אבל בבוסניה יש לפחות תקווה.
המשפט האחרון שלי, הזכיר לי נקודה שנראית לי גם קשורה לדיון כאן וגם חשובה. מרוב תעמולה ודברי הסתה, קשה להבחין בכך שלמצב הנוכחי יש פאן חברתי-אנושי החורג כבר מגבולות הסכסוך האתני. בתחילת השנה הראו קטע מכמיר לב. שאלו שם תושבים בעזה, מה הם מאחלים לעצמם לשנה החדשה. אחד המשיבים, ילד כבן 12 שנראה בריא בגופו ובנפשו, איחל לעצמו למות. למיטב הבנתי, לא דובר שם על שהידים ולא על ישראל. הילד פשוט שואל את נפשו למות. אני משער שהלחץ הנפשי ואי הביטחון הקבוע בו שרויים בני האדם הלכודים בסכסוך משפיע בצורה קשה על המצב הנפשי ורמת הדכאון שלהם. המצב הזה מוצא את ביטויו בהתפרצויות על רקע לאומי, אבל התהום ממנה פורצים אבני הלבה האלו חרגה כבר מזמן מגבולות הסכסוך האתני-פוליטי (ע"ע טרור הבודדים). קשה לי מאד להאמין באיזשהו סוג של פתרון רציונלי והסכמות של פשרה, בין קבוצות, שאם היינו מסתכלים עליהן כסה"כ של המון הפרטים שבהן, היינו צריכים להגדיר אותן כחולי נפש מסוכנים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש