בתשובה למאיה, 19/12/15 18:58
לשון בני אדם 670813
מאיה • בתשובה למאיה שבת, 2/1/2016, 14:34
מתוך "סיפורי ערב" שכתב דאוד אל נאטור, הפרשן המדיני בשפה הערבית של השידור הערבי בקול ההגנה ו"קול ישראל", 1948-1957, הלוא הוא ראש העיר המיתולוגי של באר שבע, אליהו נאוי.

הספר יצא לאור בשנת 1972 כך שאיני סבורה שיש בעיית זכויות יוצרים והסיפור מובא בקיצורים הנדרשים.

לשון בני אדם / דאוד אל נאטור

יצא בנו של האמיר אל העיר להתערב בין אנשיה ולהכירם מקרוב. שוטט לו ברחובות עם פמלית החצר שנתן לו אביו ללוותו, התהלך בשווקים ובככרות, שוחח עם פשוטי העם והתעכב ליד דוכנו של מוכר ירקות ופירות שבתו יפת התואר עזרה על ידו במקח וממכר.
יופיה של הנערה הכה את העלם בסנוורים. היא לא דמתה כלל לבנות משפחת האמיר. שערה לא היה עשוי. פניה וצווארה גלויים, כדרך פשוטי העם. גם מחלצות לא לבשה לגופה, אך מבעד לקרעי בגדיה עלתה דמותה כפורחת, כאותם תפוחים ורדרדים-חכליליים, הקורצים מתוך סלי הנצרים. עמד לו העלם שעה ארוכה כשאבי הנערה משלח בו מבטי זעם. ניסה העלם לקשור עמה שיחה ולא ידע כיצד, עד שפקעה סבלנותו של מורהו והתיקו משם, באומרו כי שעת הצהריים קרבה.
כל הלילה חלם הנער על בת הירקן ובבוקר ניעור בהחלטה נחושה כי ישאנה לאשה ויהי מה. סיפר הדבר לאמו וזו החלה מקוננת ומתיפחת. סיפר לאביו - והעתיר עליו האב מוסר ותוכחה ודברי כיבושין על מעמדה של האמירות ועל המון נבער מדעת שאין לבוא בקהלו. משראה העלם את סירובו וזעפו של אביו - הסתגר לו בחדרו ולא יצא משם.
ימים רבים ישב הנער בדד ולא ראה פני איש. לחם צר אכל ומי לחץ שתה ולא נגע במאכל ובמשקה זולתם. הבהילו את הרופאים, הזעיקו אנשי דת וקוסמים וחוזים בכוכבים, השקוהו תרופות וקמעות תלו לצווארו - אך ללא הועיל.
משחלפו שבועות על שבועות וגופו של הנער הולך ונחלש - גברו רחמי האב על גאוות האמיר, לאמור: מוטב ישאר הנער בחיים וישא בת עניים לאשה, משיכלה באש אהבתו וימות.
וישלח את ראש לשכת החצר אל אבי הנערה לבקשה לבנו. יצא שר החצר אל השוק ועמו דודו של הנער... כולם לבושי הדר, עטויי פאר וחגורי חרב. ניגש אל אבי הנערה שר החצר ויאמר לו:
-"אתכבד להודיעך, אדוני, כי האמיר יחפוץ בבתך להשיאה לבנו".
- "מה הדבר?" - שאל הירקן והעווה פניו.
- "כי בן אדוננו חשקה נפשו בבתך... בשליחות האמיר, מבקשים את הסכמתך וברכתך".
- "יברך אללה את אדוננו האמיר וישלח לבנו בת טובים כערכו".
- "את בתך אתה נבקש".
- "חדל ממני, בשם האלוהים. מקומה של בתי כאן, ליד הדוכן, ולא בארמונות" - פסק הירקן.
שמע האמיר וספק את כפיו: שוד ושבר! כאשר יאמר הפתגם: "ביקשנו לנו את החרפה, אך החרפה לא רצתה בנו". אוי לאותה בושה! אוי לאותה השפלה! אפילו אצווה לתלות מחר את הירקן הנקלה וגס הרוח ולהעלות השוק כולו באש, לא אמחה את החרפה. מדוע נתתי הסכמתי לנישואין? שליטי הארץ אסור שיהיו רחמנים ורכי לבב ואפילו לא כלפי בניהם.
אותו יום התהלכו שוכני הארמון על ראשי אצבעותיהם והנמיכו קולם בשיחם, לבל יעלו חמת אדונם. המורא מפני האמיר הזועף, העלבון הקשה שעלב בו הירקן והציפיה לעומד להתרחש הטרידו מנוחתם והלכו עליהם אימים.
בלילה התהפך האמיר על יצועו ושנתו נדדה. גם מבני הבית לא עצם איש עין. לבוקר נשתבשו סדרי הארמון. לפתע קם אחד העגלונים ויאמר: "הבל הבלים ורעות רוח. אצא ואביא את הנערה לכאן והכל יבוא על מקומו בשלום".
יצא העגלון אל השוק ובהגיעו לפתחו החל מנופף השוט לכל עבר וקורא במלוא גרונו: "היכן הוא הממזר, בן הכלבה? היכן הוא בן המנאפת? חכה, חכה, יא בן הזונה, אחי הנשגלת! מיד אגיע אליך!"
דממה השתררה בשוק והכל תלו עיניהם בעגלון החצר, אשר התקרב לדוכן הירקן כשהוא מרעים בקולו: "אתה, יא חלאה בן חריונים, שאמך ואם אמך ונשות אביך פישקו רגליהן מאז ומעולם על כל ערימת זבל! אתה, שאשתך ואחיותיך האדימו עכוזיהן כעכוזי קוף הבאבון מצביטותיהם של עוברי אורח! שבנותיך נבעלו ונזדווגו לכל זב ומצורע ומוכה גרב שאגורה בכיסו! אתה, יא כלב בן ששה עשר כלבים, מסרב שבן האמיר ישגל את בתך הפרוצה? ירא אתה שמא יוריד מעליה מן הזוהמה והטנופת שדבקה בה בביתך ובבית אביך?"
-"אני?" - השיב הירקן לעיני הסובבים והנאספים - "וכי אני מסרב? אומר אתה שהאמיר חפץ בבתי? יבושם לו! קח אותה ועזוב אותי לנפשי".
משנטל העגלון את הבת והסתלק תמהו למעשה חברם, שסירב לשר החצר ונעתר לעגלון. אמר להם הירקן: "ההוא בא בדברי רהב. אבל העגלון שבא היום, מבינים אתם, העגלון הזה דיבר כבן אדם..."
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות