בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 23/08/15 20:34
מצעד האיוולת הישראלי ממשיך 670327
מצאתי מאמר‏1 על העיצוב (המלאכותי לעתים) של מפת המקומות הקדושים:

"דומה כי ההסתייגות מפולחן במקומות קדושים מלבד בית המקדש בירושלים, אשר אפיינה את התקופה שלפני החורבן, הוסיפה לשלוט בכיפה גם בדורות שלאחר מכן. מן המאה הראשונה לספירה ועד לשלהי האלף הראשון אין בידינו ידיעות רבות על פולחן פעיל של יהודים במקומות קדושים. ירושלים הייתה יוצאת דופן מבחינה זו. ההתעניינות בירושלים לא פסקה לאורך השנים, והעיר הוסיפה להיות מוקד שעיני יהודי הארץ ויהודי התפוצות נשואות אליו."

"מפנה ביחסם של יהודי ארץ ישראל, ובעיקר של יהודי התפוצות, כלפי מקומות קדושים חל בתקופה הצלבנית...בעדויות של עולי רגל יהודים מקהילות שונות אשר הגיעו לארץ ישראל מן המאה השתיים עשרה ואילך בולטים בעיקר קברים קדושים. בתקופה זו הלך הגליל והתבלט כמרחב משופע במקומות קדושים ובאתרי עלייה לרגל. בדורות קודמים היה הביקור באזור זה משני בחשיבותו, אך לאחר התקופה הצלבנית הוא הפך למוקד פולחן יהודי. כמה עשרות קברי תנאים ואמוראים זוהו בו, והם משכו אליהם קהל מאמינים רב, הן תושבי האזור והן עולי רגל מתפוצות ישראל."

אף מילה על יהודה ושומרון, בעצם מחורבן הבית עד 1967.

מה שכן- גם הוא מדבר על המפנה אל ציונות שההקשרים והערכים שהיא נושאת את עיניהם אליה הם אזרחיים ומשם חזרה לציונות שההקשרים שלה וערכיה דתיים:

"כיום מקומות כמו תל חי, מצדה או הר הזיכרון בירושלים, שהיו מוקדים לעלייה לרגל בשנים הראשונות למדינה, נעלמו כמעט כליל מ"מפת הקדושה", ואילו הדת העממית, זו המטפחת פולחן במקומות קדושים והשתטחות על קברי צדיקים, הפכה לרווחת ונפוצה. בשנות החמישים והשישים הייתה המציאות הפוכה: פולחן העצמאות הוא שהיה רווח ומקובל, ואילו הביקור במקומות הקדושים והעלייה לרגל אליהם היו אז מעטים ולא תפסו מקום מרכזי בהוויה הישראלית. בתקופה זו מיעטה הציונות "לצרוך" את המרחב המקודש המסורתי ובמידה רבה פנתה לו עורף. לדוגמא, קברי הצדיקים בגליל וקבר דוד בירושלים לא תפסו מקום חשוב בחשיבה הציונית ומנהיגי המדינה העדיפו לטפח מרחב חלופי של קדושה אזרחית, אשר התבסס על גבורה ועל הקרבה."

1 דורון בר: המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל: בין מסורת לחידוש

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים