בתשובה לאריק, 23/08/15 6:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון שלפני 67 לא היה יחס מיוחד ליהודה ושומרון, אלא לארץ ישראל ללא הבחנה מיוחדת (אני אומר "נכון" לא כי זה משהו שבו אני יכול לחזק אותך, אלא כי ניכרים דברי אמת, בכך שבני שיחך מאוד רוצים ולא מצליחים לסתור אותם). אבל הטענה שאתה לפחות צריך להתמודד איתה היא שאם כבר יש איזשהו תוקף לכמיהה לארץ ישראל, אז ייחוד הכמיהה ליהודה ושומרון הוא מסקנה מתבקשת ותקפה. המקדשים את יהודה ושומרון במיוחד יכולים לטעון שהם לא המציאו משהו, אלא גילו משהו שהיה נכון תמיד ורק קודמיהם לא שמו לב אליו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא היה יחס מיוחד ליהודה ושומרון לפני 67 איך אתה מסביר את הבית מתוך "ירושלים של זהב" שנכתב לפני 67, שאותו הבאתי בתגובה למעלה ? אני מניח שלא שמעת את הראיון ובו הסיפור שהבאתי מפיה. אי אפשר היה לטעות ביחס המיוחד שלה לאזורים האלה, גם מלות השיר גם אותה אנקדוטה וגם האופן שבו ספרה אותה. אריק הביא כדוגמה את שירי ז'בוטינסקי שבהם לדבריו לא מופיעים שמות מקומות ביהודה ושומרון, ואולי הוא צודק, אבל היו גם אחרים והבאתי דוגמה מפורסמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הירידה מירושלים לים המלח בדרך יריחו היא לא משהו מיוחד במסורת היהודית, הלא כך? וזה סופו של בית שבו היא מקוננת על חורבן הרובע היהודי. אני נוטה לכן להסכים עם ההשערה שענו לך: נעמי שמר מתגעגעת שם לחוויית ילדות (קולקטיבית של בני דורה) שנקטעה ב-1948, לא ל"חוויית" יהדות עתיקה שנקטעה ב-70. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חושב שלנעמי שמר יצא בהיותה ילדה בקבוצת כינרת לקצר את הדרך לאן שהוא ב''דרך יריחו''. אני חושב שהמשל שהביאה כשאמרו לה שהדרך לא שוממה והיא ענתה שזה כמו שהאהובתך במיטת זר מצביע בדיוק על הקשר שלה לדרך יריחו ו''שדמות בית לחם''. זה לא בגלל קיצור דרך. ובינתיים הביא הנמר התמילי גם ציטוטים מאת המשורר הלאומי שמזכרים בשמם המפורש את כל המקומות המפורסמים ביהודה ושומרון. אז אולי ז'בוטינסקי לא אבל ביאליק כן. ונעמי שמר כן. אני חושב שבנקודה זו אתם יכולים להרים ידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמא מתמקדת בירושלים ולכן לא הבאתי אותה יש גם את לילה לבן בשדות בית לחם: אבן מוטלת על לבי כאבנים בשדות בית לחם רוח עובר בעשבים אנה פנה עדרי ללכת ויש את בשדמות בית לחם: בְּשַׁדְמוֹת בֵּית-לֶחֶם, בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה. עֲלֵי-קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת, תֶּאֱבַל מַצָּבֶת. ואת ערי הגדה (68) שמם כתוב בליבנו בדף הראשון אמא שרה אותם בליכתינו לישון שמם רשום במחברת לימוד ישנה הם איתנו כולם כל ימות השנה ... יריחו ובית לחם ושכם וחברון רחובות וגגות ובתים במדרון יריחו ובית לחם חברון וגם שכם רגלינו עומדות בגבולכם והמקור של ביאליק ל'חוזה לך ברח'. אפשר למצוא עוד אבל לא נראה שזה ישנה הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהצלחת לבלבל אותי. יריחו ובית לחם וכו' מסתבר לי עתה שאת המלים האלה כתב שמוליק רוזן, וזה היה אחרי 67. ואת "בשדמות בית לחם" לא כתבה נעמי שמר, כפי שחשבתי מיד כשקראתי אלא מישהו אחר, אבל באמת מדובר בשיר ישן מלפני 67, והלחן של חנינא קרשבסקי, ששמו ידוע, ולכן בהחלט דוגמה רלוונטית. איך ביאליק קשור לכאן ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובה 662153 ומדובר בדרישות סבירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הזה הצלחת להביא להסכמה נדירה ביני ובין צפריר כהן שענה לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה יש בחוזה לך ברח. המקומות מוזכרים שם ברמז ולא תופסים מקום מרכזי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. חוזה לך ברח [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא מופיע בשיר. ההתייחסות היחידה לנוף בשיר של ביאליק היא "אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו // וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הרקע הוא חלק מהתמונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שלנעמי שמר, נשמה רומנטית שכמוה, יש יחס מיוחד לארץ האבות, אבל השיר הוא על ירושלים, כשם שהעיר הלבנה הוא על תל אביב. אני לא רואה שירים של שמר על מערת המכפלה, ועל קברה שרו, לבקשתה, את ''חורשת האקליפטוס''. אז גם אם אסכים שהיה לה יחס חם ליו''ש, הוא לא היה חם יותר מאשר לכנרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חום ייחסה לכינרת היה דומה, אך הדבר נבע מסיבות שונות. הכינרת ערש הולדתה ויהודה ושומרון ערש הולדת העם היהודי. אגב, כמומחה לשירת ז'בוטינסקי, מסקרן אותי לדעת כמה פעמים בשיריו מופיע השם ''ירושלים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! ז'בוטינסקי כלל לא אימץ את המטרות הדתיות בציונות. הוא רצה להצמיח יהודי חדש "גאון ונדיב ואכזר" ולעקור ממנו את הגלותיות, אותה גלותיות שמחכה למשיח, אותו משיח שיקים את בית המקדש. מכל הדמויות בתנ"ך דמות המופת שלו היתה שמשון. מתוך האדישות או שמא הסלידה שלו מהדת, הוא התעלם לחלוטין מההקשרים הדתיים של הזיקה היהודית לארץ ישראל. לכן לירושלים לא היה עבורו שום מעמד מיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מִנִּי דָן עַד בְּאֵר-שֶׁבַע, מִגִּלעָד לַיָּם, אֵין אַף שַׁעַל אַדמָתֵנוּ לֹא כֻפַּר בְּדָם. (שִׁיר אֲסִירֵי עַכּוֹ / זאב ז'בוטינסקי) אתה באמת רציני כשאתה כותב שז'בוטינסקי לא דגל בשלמות הארץ (על שתי גדותיה), וב"אף שעל"?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי מחדש את התגובה שהגבת עליה, בדקתי את האיות, את התחביר. ואני עדיין חושב שהיא כתובה בעברית. תסבירי לי בבקשה איך את קוראת בתגובה שלי שז'בוטינסקי לא דגל בשלמות הארץ. אני מעוניין להבין את המנגנון שתירגם לך כך מעברית לשפה שאת דוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 661708 יצאת כנגד הקביעה "יהודה ושומרון היו ויהיו תמיד הלב של הציונות", וכדוגמה מסייעת הבאת את העובדה שז'בוטינסקי לא הזכיר מעולם מקומות ביהודה ושומרון. את עניין יחסו של ז'בוטינסקי לדת הכנסת רק לאחר שהבנת שלא ניתן להגן על קביעתך המוטעה והמטעה הזו, בבחינת מסך עשן (מוטעה ומטעה בעצמו) הרי ידוע זה מכבר שז'בוטינסקי לא היה איש דתי, ובטח לא תורני, אבל הוא כן ראה בתנ"ך, בדת ובמסורת היהודית גלעין חיוני ומועיל ללאומיות היהודית. כך למשל הוא כתב "למסורת אבות אנו מתפללים, להחזרת השכינה ממרומים, לאחדות כל ישראל כולו בארצו – לשון אחת, עם אחד, מטרה אחת ודת אחת – לכל אלה אנחנו מתגעגעים" (בטורו "והלאה"? מיום 22/2/29). עוד הוא כתב "הפאתוס הדתי כשהוא לעצמו נחוץ לנו. איני בטוח כי נצליח להחיותו בנשמות, אולי כבר איננו אלא 'תכונה מלידה' הניתנת רק למעטים, כגון הטאלנט המוסיקאלי. אבל לו אפשר היה לברוא דור שכולו מאמין, הייתי שמח" (מכתב לבנו מיום 14/9/35). וכן "זה מכבר הגעתי לכלל הכרה, שהמסורת הדתית אצל היהודים איננה רק 'ערך שבדברי ימינו', אובייקט של ההיסטוריה שלנו, כי אם כוח חי ואקטיווי, הפועל ומתפתח גם כיום הזה ועד לנצח נצחים. במיוחד, כאשר נזכה לשלוט במדינתנו, הווה אומר, כאשר נסדיר את חיי המדינה בהתאם להשקפותינו הלאומית – יתגלה לעיני כולנו, שעיקרן של 'השקפותינו הלאומיות' מושתת על אותו קשר מסתורי, הקיים בין אדם לשכינה, ואשר המחשבה היהודית, מתחילתה ועד היום הזה ולכל צורותיה, איננה אלא משמשת לו ביטוי" ("מכתב", 21/5/37). יתר על כן, הוא ראה בתנ"ך מקור מים חיים שמן הראוי לגמוע מהם, כך לדוגמא הרעיון שלו לחדש את מוסד היובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא ברור לי. את כתבת:"אתה באמת רציני כשאתה כותב שז'בוטינסקי לא דגל בשלמות הארץ (על שתי גדותיה), וב"אף שעל"?!" אני ביקשתי שתסבירי איך הצלחת להבין שכך טענתי בתגובה את ציטטת מתוך תגובה 661708 שלי, תגובה שמופיע בה המשפט הבא (ההדגשה לא במקור): "בשירי זאב ז'בוטינסקי לא מצאתי את חברון, את שכם ואת בית אל. הוא מצהיר על שתי גדות לירדן אבל אינו מייחד מילה לארץ האבות בין אלוני ממרא לשכם. ולא שחסרים מקומות בשיריו: בשיר כולה שלי [ויקיפדיה] מופיעות בית"ר וציון וסיני, השרון והעמק ועכו, ואף מילה על יהודה ושומרון. אז איך זה הלב?" אני מתקשה להבין איך הבנת מהתגובה שבה אני אומר במפורש שז'בוטינסקי רצה את שתי הגדות שאני אומר ההיפך. האם יחסת לי לשון סגי נהור? לשון זיינישט גורנישט? אנא הוליכי אותי לאורכה של סדרת ההיקשים שלך, כי בתגובה הקודמת דיברת על יחסו של ז'בוטינסקי לדת, ולמרות שזהו דיון מעניין הוא לא הסביר לי איך הגעת למסקנה שאני כתבתי שז'בוטינסקי לא דגל בשלמות הארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> "הוא התעלם לחלוטין מההקשרים הדתיים של הזיקה היהודית לארץ ישראל." לא בטוח שיש זיקה לארץ ישראל ללא הקשר דתי ועובדה שהחילוניות הז'בוטינסקאית אימצה אותה. זנזיבר, מה רע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה לא מת על ז'בוטינסקי, זה בסדר. מה שאני מנסה להעביר לך זה את הגיוון האידאולוגי הגדול של הדורות הראשונים של המנהיגים הציונים. היו רבנים, היו סוציאליסטים, היו משכילים, היו לאומנים. לכל אחד היתה משנה אידאולוגית משלו. ככל שאני יודע, אף אחד מהם לא העלה על נס את יו''ש כמשאת נפש, כיעד התישבות, כ''לב'' הציונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הסברתי איך יכול לנבוע פער בין הכרזות, הצהרות, שילוט דרכים, אמירות והיבטים פרקטים מנהיגותיים לבין תפיסה תודעתית. יכול להיות שאתה צודק והמנהיגים הציונים לא התבטאו כך. זה לא מוכיח שיהודה ושומרון אינם הלב של כל העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 661708 יצאת כנגד הקביעה "יהודה ושומרון היו ויהיו תמיד הלב של הציונות", וכדוגמה מסייעת הבאת את העובדה שז'בוטינסקי לא הזכיר מעולם מקומות ביהודה ושומרון. מתגובתך הזאת2 אני מבין שאתה מכליל ב"יהודה ושומרון" כמי שאינם בלב הציונות, גם את ירושלים. זה קצת סותר משהו שאמרת בתגובה אחרת לפיה נעמי שמר אכן כתבה על ירושלים1 אבל לא כתבה על מקומות אחרים ביהודה ושומרון. מכל מקום, דעתך המרחיבה שכוללת גם את ירושלים, עוד יותר תמוהה בעיני. זה סותר את העקשנות שגלתה הציונות עם קום המדינה לקבוע את הבירה בירושלים והמאבק העיקש כנגד אומות העולם שראו בה עיר בין לאומית וקבעו את שגרירויותיהם בתל אביב. בכלל, לדעתי, טרם הציונות התעניינו היהודים בארבעת הערים הקדושות (כולל ירושלים וחברון). הציונות ניסתה לחזור לסיפורי המקרא ולהטמיעם בחינוך, והסיפורים האלה, מה לעשות, מתרחשים בעיקר ביהודה ושומרון. 1 ואתה מוסיף "כשם שכתבה על תל אביב" העיר הלבנה, ועל כך אני עונה שהיא לא כתבה על ירושלים "כשם שכתבה על תל אביב". 2 זו שעליה אני עונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא גם כתבה על העיר באפור. אני לא חושב שעצם הכתיבה לבדה מצביעה על החשיבות, אלא אם כן החשיבות מוטבעת במילות השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכללתי את ירושלים. להיפך- היא היוצא מהכלל הבולט. ראה במעלה פתיל זה תגובה 661868 תגובה 662068 ותגובה 662108 בה אני מתייחס גם לארבע הערים הקדושות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה בא ללמד הסיפור על שירי ז'בוטינסקי ? אם מכך שאין הוא מזכיר מקומות ביהודה ושומרון עלינו ללמוד שיהודה ושומרון אינן בלב הציונות, אז גם מכך שהוא לא מזכיר את ירושלים עלינו ללמוד שירושלים אינה בלב הציונות. אבל עכשיו אני מבין ממך שירושלים היא כן. אני יוצא מבולבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקרא את התגובות שאני מקשר אליהן, תדע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי ולא עזר. בקישורים האלה ז'בוטינסקי מופיע רק פעם אחת ולא באופן שמסביר לשם מה הבאת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, תל אביב מופיעה אי-אלו פעמים אצל אצל נעמי שמר, מתחרה עם הכנרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אנקדוטה, ב''הכל פתוח'' מוזכרים שישה-שבעה מקומות ברחבי הארץ, כולל תל אביב וכולל הכנרת, אבל יו''ש ואפילו ירושלים - יוק. האמת שהיא כנראה רצתה שיר קליל, וירושלים היתה כבדה לה מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היהודים בגולה ידעו תנ"ך היטב. בכ"ז הכיסופים לאורך 1800 שנות גלות לא התפרשו על פני מחוזות שונים בא"י אלא התמקדו בירושלים. לא באקראי אני חוזר לדוגמה של בית אל- זה היה המקום שבו שכן ארון הברית בתקופת השופטים. לכאורה מקום קדוש, לא? אבל ביהדות אין באמת מקומות קדושים, לבד מבית המקדש. וכאן אני מתחבר לתמה המרכזית שלי אודות הדת הטרנסצנדנטית של תפילה וכיסופים בגולה, שעברה מהפך עם פרוץ הציונות בחזרה לדת מעשית של יישוב הארץ. לפתע פתאום חזרנו אל המקומות הקדושים? לא- המקומות הפכו קדושים משום שחזרנו. אני זוכר שהיתה אופנה של מסעות לסנטה קתרינה בשבתו כהר סיני, אחרי שכבשנו אותו, אבל ככל שאני זוכר הוא לא היה יעד אפוף הילה כמו פטרה כאשר לא היה תחת ריבונותנו. בקיצור- לא חסרים מקומות שהיו יכולים להיות קדושים, אבל לאורך הגלות רק מקום אחד היה קדוש- ירושלים עיה"ק תובב"א. וקדושתה נבעה לא כל כך מבתי המקדש שנהרסו בה אלא בעיקר מזה שעתיד להבנות בה. כתבתי ונזכרתי שגם צפת נקראת עיר הקודש צפת, אז מצאתי את ארבע ערי הקודש [ויקיפדיה]. נראה לי שקל להסכים שהן זכו לכינוי הזה כקידום מכירות למגבית של כספי החלוקה. עצם הישיבה של קהילות יהודיות בהן הפך אותן לערי קודש, מעין שדרוג של ק"ק שהיא כל קהילה יהודית בארץ ובגולה. ואם כבר התפזרתי אז הדברים הקדושים ביהדות קודש וחול ביהדות [ויקיפדיה] רובם ככולם לא גשמיים. הדבר הראשון והמקודש ביותר ביהדות, חוץ מהאל עצמו כמובן, הוא יום השבת1 כל החשיבות של גבולות ארץ ישראל מבחינת הדת הוא לצרכי קיום מצוות התלויות בארץ [ויקיפדיה] כמו שמיטה ומעשר. אבל כל זה השתנה מאז גוש אמונים, ועל כך בתגובה שאני חייב לנמר טמילי. ____________ 1"ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם חלק מהאבחנות שהבאת ומזכיר שהדד ליין ביהודה עבר בחצות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי מאמר1 על העיצוב (המלאכותי לעתים) של מפת המקומות הקדושים: "דומה כי ההסתייגות מפולחן במקומות קדושים מלבד בית המקדש בירושלים, אשר אפיינה את התקופה שלפני החורבן, הוסיפה לשלוט בכיפה גם בדורות שלאחר מכן. מן המאה הראשונה לספירה ועד לשלהי האלף הראשון אין בידינו ידיעות רבות על פולחן פעיל של יהודים במקומות קדושים. ירושלים הייתה יוצאת דופן מבחינה זו. ההתעניינות בירושלים לא פסקה לאורך השנים, והעיר הוסיפה להיות מוקד שעיני יהודי הארץ ויהודי התפוצות נשואות אליו." "מפנה ביחסם של יהודי ארץ ישראל, ובעיקר של יהודי התפוצות, כלפי מקומות קדושים חל בתקופה הצלבנית...בעדויות של עולי רגל יהודים מקהילות שונות אשר הגיעו לארץ ישראל מן המאה השתיים עשרה ואילך בולטים בעיקר קברים קדושים. בתקופה זו הלך הגליל והתבלט כמרחב משופע במקומות קדושים ובאתרי עלייה לרגל. בדורות קודמים היה הביקור באזור זה משני בחשיבותו, אך לאחר התקופה הצלבנית הוא הפך למוקד פולחן יהודי. כמה עשרות קברי תנאים ואמוראים זוהו בו, והם משכו אליהם קהל מאמינים רב, הן תושבי האזור והן עולי רגל מתפוצות ישראל." אף מילה על יהודה ושומרון, בעצם מחורבן הבית עד 1967. מה שכן- גם הוא מדבר על המפנה אל ציונות שההקשרים והערכים שהיא נושאת את עיניהם אליה הם אזרחיים ומשם חזרה לציונות שההקשרים שלה וערכיה דתיים: "כיום מקומות כמו תל חי, מצדה או הר הזיכרון בירושלים, שהיו מוקדים לעלייה לרגל בשנים הראשונות למדינה, נעלמו כמעט כליל מ"מפת הקדושה", ואילו הדת העממית, זו המטפחת פולחן במקומות קדושים והשתטחות על קברי צדיקים, הפכה לרווחת ונפוצה. בשנות החמישים והשישים הייתה המציאות הפוכה: פולחן העצמאות הוא שהיה רווח ומקובל, ואילו הביקור במקומות הקדושים והעלייה לרגל אליהם היו אז מעטים ולא תפסו מקום מרכזי בהוויה הישראלית. בתקופה זו מיעטה הציונות "לצרוך" את המרחב המקודש המסורתי ובמידה רבה פנתה לו עורף. לדוגמא, קברי הצדיקים בגליל וקבר דוד בירושלים לא תפסו מקום חשוב בחשיבה הציונית ומנהיגי המדינה העדיפו לטפח מרחב חלופי של קדושה אזרחית, אשר התבסס על גבורה ועל הקרבה." 1 דורון בר: המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל: בין מסורת לחידוש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה היא שהם "ממציאים" ולא "מגלים". אין בכך לפסול את אמונתם, אבל אנו מדברים על דיוקן של עובדות, לא כן? דוקא בעניין זה, אני ממליץ לעיין שוב בספרו של מירון בנבנישתי/חלום הצבר הבן. חלק גדול מן הספר עוסק במורשת אביו של המחבר דוד בנבנישתי שהיה מן המייסדים של מה שתואר מאוחר יותר כלימוד "אהבת הארץ דרך הרגליים". האב, מורה דרך ומורה למולדת וגאוגרפיה, היה חלק מן ה"טרנד" של טיולים ברגל בכל רחבי המולדת. מן הכתוב עולים בבירור הדברים הרבים: "אהבת הארץ" הטיילנית הזו שהתמסדה במדינת ישראל, מקורותיה קדמו בהרבה שנים לקום המדינה. מפת הטיולים דאז כללה את עבר הירדן, הגולן וחוות הבשן לא פחות מאשר מדבר יהודה וסביבות ים המלח. הדגש היה על הגבולות הרחבים ביותר של ארץ ההבטחה ולאזורי יו"ש והגולן לא היתה שום יחודיות במפה הזו. יתר על כן המדובר היה בתנועה חילונית פאר-אקסלנס שלדתיים של אותו זמן (נמצאו משמאל לשמאל) לא היה חלק ונחלה בה. ואין צורך להפליג לימי טרום המדינה. גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הרב גורן פסק שרמה"ג אינה חלק מא"י ההלכתית, הדבר התקבל ללא תגובה מיוחדת בקרב הציבור הדתי. הנה כי כן א. העניין במורשת הלאומית של יו"ש היה עד 67 יותר עניין חילוני מאשר דתי. ב. עד 67 לא היה הבדל במשאת הנפש הישראלית בין אזור יו"ש לבין עבר הירדן, הגולן והבשן. ג. על אף שעניין א"י השלמה ומצוות כיבוש הארץ לידתו כבר בשנת 1952 כאשר הרצי"ה קוק התמנה לראש ישיבת מרכז הרב, הרי שעניין הקידוש המיוחד של יו"ש ביחס לשאר שטחי א"י המובטחת הוא תולדה של ההתיישבות המעשית של גוש אמונים שם. ולראיה המחזה הדרמטי הגדול שערכה היהדות הדתית לאומית בעת פינוי רצועת עזה, איזור שההיסטוריה היהודית שלו קלושה בודאי יותר מאשר רמה"ג או חוות הבשן. ד. לחברון יש ייחוד בהיותה אחת מארבע ערי הקודש. אבל יביט הקורא וישווה בין היחס לחברון- קריית ארבע לבין היחס של הדתיים-לאומיים לצפת או לטבריה המתחרדות. ברור שהעניין כאן הוא יותר לאומי ופחות דתי. במילים אחרות, ההוויה היא אמה של התודעה ולא להיפך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |