בתשובה לאליהו גרייצר, 06/10/15 0:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מוצא עצמי במצב מוזר בו אני מעריך מאד את הן את המאמץ והן את האופן בו הצגת את הדברים, אבל מצד שני מרגיש צורך לציין את המובן מאליו והוא שמדובר בנקודת מבט אישית שלך ורבים וטובים חולקים לחלוטין על הפרשנות שלך ואפילו על הצגת העובדות. למשל בעוברי על ארבעת המיתוסים שציינת בסוף הדברים, ההתרשמות האישית שלי הפוכה בכל ארבעת הנקודות. ישנו ספר (אם אפשר לקרוא לו כך) הנקרא "הסדיר יבלום" / עמנואל סאקל. הספר עצמו ערוך בצורה גרועה במיוחד וכאמור ספק אם הוא ראוי לכותרת ספר. מדובר באוסף ערוך של מחקרים שעשה עמנואל סאקל על מלחמת יוה"כ. דא עקא, מחבר הספר, קצין בכיר למדי שהשתתף אישית בקרבות התעלה (סמג"ד שריון אאז"ן) ויתר על כן חקר אח"כ את המלחמה באופן מקצועי במסגרות הצבאית והאקדמית כאחת. לכן אני מניח כי הדברים בספר הם ברמה שמעל רפורטז'ה עיתונאית אימפרסיוניסטית. אם להסתמך על תמונת המצב שהוא מציג, מתקבלת תמונה הפוכה ב-180 מעלות למה שהצגת. א. "המהלכים המדיניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הוכשלו על־ידי סאדאת." - הרושם שאני קבלתי ע"פ מספר מקורות הוא שסאדאת הלך במקביל בשני המסלולים (המדיני והצבאי) וההחלטה על המלחמה לא התקבלה אלא כשנה לפני המלחמה ורק לאחר שהמגעים המדיניים הגיעו לקיפאון מוחלט ((שרבים מייחסים אותו לגולדה מאיר אישית). אם מותר להוסיף זיכרון אישי, ההתבטאות של דיין "עדיפה שארם א שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א שייח" אינה תואמת את התזה שלך. את הטענה כי מתחת לפני השטח, במגעים המדיניים הסודיים, התמונה היתה הפוכה לגמרי ממה שהצטייר מן המידע הגלוי, כמעט בלתי אפשרי לסתור ולכן באותה מידה גם קשה לאשר. ב. "לא הייתה "קונספציה" שבה היו שבויים ממשלת ישראל או המטכ"ל. היעדר ההתראה ... נוצר בעטייה של מסכת של פעולות הסתרה, הטעייה, השתקה ודיווחי שקר לפיקוד הצבא ולהנהגת המדינה, בניצוחו של אדם אחד." - מעבר לעניין מעלליו הידועים של תא"ל זעירא, דומה שמה שהבאת פה הוא כשל נפוץ במחקרים היסטוריים וצבאיים מודרניים. צבאות בעידן המודרני הם כל כך גדולים ומורכבים, שכמעט בלתי אפשרי לתלות ארועים קרדינליים במעשיו/מחדליו של אדם בודד. ע"פ הנאמר בספר היה גם היה כשל מג'ורי בקונספציה ולא באחת אלא בכמה (ההנחה שהמצרים לא יפעלו ללא עליונות אוירית, ההנחה ש-48 שעות הן זמן התראה מספיק בשביל צה"ל להתארגן לבלימת פלישה מצרית, ההנחה שחה"א ישיג שליטה אוירית בתוך 24 שעות ויוכל לאחר מכן לספק סיוע צמוד לכוחות הקרקע, הנחה ששינויים לא מכריעים שנעשו באיסטרטגיה שתוכננה עבור התנאים של מלחמת ההתשה, יכשירו אותה לענות על התנאים של מלחמת פלישה כוללת). ג."צה"ל לא נכשל במלחמת יום הכיפורים ..., אלא השיג בה אולי את הגדול שבניצחונותיו. ... המהלכים הערביים לעומת זאת, למרות יתרון ההפתעה, נחלו כישלון חרוץ הן צבאית והן מדינית." - כדי לא לרדת לפרטים רבים מדי, אסתפק ברושם שלי כי תכנית באדר הגדולה שאותה ציינת, ספק אם היתה קיימת בכלל ובודאי שלא היה שום מהלך מצרי שנועד לממש אותה. הרושם שהסיק צה"ל בתחקירים לאחר המלחמה הוא שספק אם היתה למצרים תוכנית מסודרת להמשך המלחמה לאחר שיתבססו בקו 20 הק"מ מן התעלה. כמובן שאיני טוען שהמצרים חזו מראש את חציית התעלה של שרון ואת כיתורה של הארמיה השלישית, אבל בניגוד גמור לדבריך, כל ההתקפות הישראליות על הקו המצרי ממזרח לתעלה נכשלו ובזמן סיום המלחמה לא היה מצב בו הכוחות המצריים שמעבר לתעלה היו בסכנה כלשהי וצה"ל מעולם לא טען כדבר הזה. יתר על כן, ע"פ הבנתי, המהלך הצבאי של סאדאת נועד לפרוץ את הקיפאון המדיני שהשתרר בין מצריים לישראל בתום מלחמת ההתשה. התכנית שהיתה לו היתה להתבסס בקו 20 הק"מ שממזרח לתעלה ולשקול את מהלכיו משם. אם יתברר שצה"ל נמצא בהתמוטטות ולאחר שסוללות הנ"מ יקודמו אל מעבר לתעלה (דבר שחה"א הישראלי הצליח למנוע), רק אז ינסה הצבא המצרי להתקדם אל מעבר לקו התעוזים ומעברי הג'ידי והמיתלה. מצד שני אם יסתמן פתח לפתיחה מחדש של המו"מ המדיני, די יהיה בכך כדי להוות ניצחון מצרי. בנסיבות אלו, איני רואה מדוע ההשקפה המקובלת כי בחזית המצרית הושג תיקו שהוביל לפריצת הדרך המדינית היא בבחינת מיתוס יותר מן ההשערה כי בחזית הצבאית ישראל השיגה את "הגדול בניצחונותיה". ד. "מלחמת יום הכיפורים לא הביאה לשלום עם מצרים. ... מצרים המשיכה להילחם בישראל באמצעים עקיפים" - נדמה לי שגם כאן לפחות 2 כשלים מהותיים. לעתים קרובות אני נאלץ לציין כי מצריים היא בכ"ז סוג של "דמוקרטיה" ואינה בבחינת רודנות טוטאליטארית. אבל להתיחס אל מצריים כאל דמוקרטיה של ממש שבה עניין השלום עם ישראל תלוי בדעתם וברצונם של המוני העם המצרי הוא בבחינת הפרזה חסרת הצדקה. נכון הוא כי רצח סאדאת ועליית מובאראכ לשלטון הביאה לשינוי האופי של הסכם השלום לכיוון של שלום קר במיוחד, אבל מצד שני קשה להבחין לאלו יתרונות בשטח יכלה ישראל לצפות משלום "חם" מעבר ליתרונות הקיימים עד היום (למשל ביחס לאוטונומיה החמאסית בעזה). להתיחס להסכמי שלום ששרדו כבר שני חילופי שלטון במצריים באספקלריה של פרשת עאזם עאזם (שעליה איננו יודעים בעצם שום דבר ודאי) נראה לי פרשנות אקלקטית במיוחד. מצד שני, לא נראה לי שהשלום הקצת יותר חם עם ירדן הניב לישראל אלו שהם דיוידנדים מיוחדים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על ההערכה. שנית, באשר לטענתך הכללית על המאמר, השתדלתי להביא את עיקרם של האירועים, כאשר במידת האפשר נמנעתי מתיאוריות, חוכמה שבדיעבד וספקולציות על מחשבות בלב איש. העדפתי מסכת של מעשים התומכים זה בזה על פני אירוע מבודד, והחלטות רשמיות על פני אמירות בעלמא. מסיבה זו לא התייחסתי לשאלת ניסיונות ההתקרבות של סאדאת לארה"ב, האינטרסים הרוסיים, מה רצתה גולדה, למה התכוון דיין, חישוביו של קיסינג'ר, מגמות בעולם הערבי דאז, ועוד אלפי אנקדוטות, תיאוריות "אינטרסים", סיפורי-על וזרמי תחתית - שנוטים לקבור את הגלוי לאור השמש. במקומות שבהם כן סטיתי מקו זה - למשל איזכור הקשר של סאדאת לנאציזם, הטענה על אופיו של זעירא, הראיונות עם ג'יהאן סאדאת ועם א-שאזלי, עשיתי זאת לצורך "עיטור" הטענות, לא כמשענתם. באשר למהלכים המדיניים, הסתמכתי על הגלוי והידוע (והממוסמך). אם לטענתך התמונה היא הפוכה, כלומר שסאדאת ניסה למנוע את המלחמה ואילו ישראל טירפדה זאת, אשמח לתקן את הכתוב במאמר, שלפחות שגגה אחת כבר נמצאה בו ("...לסיים את המהלך בפרברי דמשק"). זכור רק שלגזור שאמירתו של דיין הביאה את סאדאת לכלל יאוש, או שכחצי שנה קודם למלחמה, כאשר קיבל סאדאת מישראל הצעה משופרת, הוא כבר היה אנוס להמשיך במהלך המלחמתי, אינם טיעונים תקפים (לפחות בעיני). באשר לקונספציה, גם כאן אין לי מה להוסיף על העולה מן המאמר. אני מודע ל"תיאורית ראש הדג", זו המבקשת לתלות כשלים במקום גבוה ורחב ככל הניתן, שפוקדת לא מעט כותבים. אלא שבמקרה זה לא מצאתי סימוכין לטענות על כשל מחשבתי של ההנהגה, מעבר לזו של זעירא וכמה מפקודיו. אני אף טוען יותר מכך, לא כשל מחשבתי הוא שמנע את ההתרעה, אלא התנהגות עבריינית. אם השמטתי מעורבים נוספים במעשה, או שהיו מאמינים שנמצאו מעל זעירא, או שנפל דופי בתהליכי ההיסק שבמאמר - אשמח להשכיל. באשר להצלחות והכשלונות בחזית הדרום: לא גזרתי אותם מהצלחה או כשלון בקרב זה או אחר, אלא מתוצאות המהלך בכללותו, של מי שהציב לעצמו יעדים בטרם פתח במלחמה. ההתקפות הישראליות כן הביאו את הכוחות המצרים שממזרח לתעלה אל סף בחירה בין כניעה למוות, מה שהביא את סאדאת להכנע לדרישות ישראל. באשר לשלום עם מצרים, נושא הדמוקרטיה אינו לב העניין. השורה התחתונה העולה באופן חד משמעי מכל הידוע לנו (הצהרות, מעשים, דוחות מודיעין), הוא שלא מדובר בשלום קר אלא במלחמה עקובה מדם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |