בתשובה לפרופ' ש''ק ריש, 05/07/00 21:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה טוען שאן לאף אחד זכות לנצל את הצורך של אישה בסמים כדי להשפיע עליה לקיים עמו יחסי מין תמורת תשלום. ואני ממשיך בגישה דומה וטוען שלאף אחד אין זכות לנצל את חרב המשכנתא שמתנופפת מעל ראשי ולהכריח אותי לעבוד. זנות היא עבודה. אישה מוותרת על צניעותה מספקת שירות מבוקש ומקבלת בתמורה הרבה מאוד כסף. אני מוותר על הזמן שלי, מספק שירות למעסיק שלי ומקבל כסף בתמורה. אם נרקומנית מעדיפה לעבוד 3 שעות ביות כדי לממן את הסמים ולהשאיר עודף לשכר דירה אוכל ובגדים במקום לעמוד ברמזור 14 שעות כדי לממן בקושי את הסמים בלבד, זו בחירה שלה. במצב כזה גם אני אולי הייתי מעדיף את הבחירה הזו. הבעיות הם במקרים של כפיה אמיתית, סחר בנשים גרימת התמכרות לסמים במטרה להביא נשים לזנות ותופעות מהסוג הזה. תופעות אילו ייעלמו אם הזנות תמוסד. גורם עסקי שפותח בית בושת ונתון לפיקוח לא יוכל לעשות פעולות כאילו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניצול של אישה המכורה לסמים איננו שונה מהחתמה של גבר קשיש הלוקה בשטיון על צוואה שבה הוא מוריש את רכושו לחתול של המחתים. שתיהן הן בחירות, במובן הפורמליסטי של המילה, הקשיש בחר לחתום, הקשיש בחר לא לקרוא, הקשיש בחר לא להבין (לו רצה להבין, היה יכול ללכת למישהו שיסביר לו וכו), אבל אני בטוח שתסכים איתי שאת הצוואה שלו אסור לקיים. יש בחירות (פורמליות) שאינן בחירה אמיתית. לבחירה שאיננה אמיתית אין משמעות: היא צריכה להיות כאין וכאפס, והיא אכן כך בעיני המוסר המקובל, ובעיני המשפט הנוהג. אין הבדל (איכותי) בעניין זה בין הטעיה, תרמית, עושק (ניצול מצוקה פיזית או שכלית) ובין כפייה של ממש. כל ההבדל הוא מי מחזיק את האקדח, אבל תמיד יש לך נבל שמנצל את מי שהאקדח הוצמד לרקתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודע מה זה שטיון. אם מדובר בסוג של סניליות אז המעמד החוקי של חתימה כזו הוא דומה לחתימה של קטין, כלומר אין לה תוקף חוקי. אם האדם שחתם על הצוואה היה שפוי ושולט במחשבותיו, ואם לא איימו עליו בשום דרך, החתימה צריכה להיות קבילה לחלוטין. אני טוען בתוקף שהבחירה שלי לעבוד אינה בחירה אמיתית אלא אילוץ של המציאות לו הייתי יכול להרשות לעצמי להפסיק לעבוד, הייתי עושה זאת כבר מחר בבוקר. מעבר לזה, כשאני הולך לשוק אני מנצל את מצוקת המוכר שחייב למכור את הסחורה ומכריח אותו להוריד את המחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטיון, כמו פיגור, כמו הפרעות אחרות שפוגעות ביכולת החשיבה, נחשבים חוקית ומוסרית כפוגמים ביכולת לתת הסכמה קבילה, אפילו אם כלפי חוץ נראית הסכמה אמיתית (חתימה על צוואה). לגבי האילוץ לעבוד, זה טיעון שאפשר באמת ללכת איתו רחוק, אבל אין צורך: אני בהחלט חושב שיש כאן אבחנה מוסרית, כלומר החלטה ערכית שלנו, שאילוץ כלכלי לעבוד איננו פוגם בהסכמה, ואילו אילוץ סמים לזנות כן פוגם בה. זו החלטה ערכית טהורה, שלדעתי קל מאוד להצדיק אותה אינטואיטיבית, אבל ניתן גם להצביע על הקווים המנחים שמכוונים אליה: למשל, סמים גוררים שלילת יכולת אמיתית לגבש רצון, פגיעה משמעותית ביכולת החשיבה הפנימית; מותר לנו גם לרצות למנוע מכירה של זכויות אדם שאנחנו רוצים לראות אותן כאינהרנטיות לכבודו של אדם כאדם; וקבלת כסף עבור אי-עובדה פוגעת בזכויותיו של אנשים אחרים, בעוד ששלילת הזנות פוגעת רק במנצליה. לשיקולים עקרוניים אלה, ניתן להוסיף את השיקול הפרקטי – "זנות לתיאבון" היא תופעה זניחה לחלוטין, ומותר לנו לקבוע כללים שאוסרים זנות באופן כללי גם אם הכלל לא מכסה את מקרי הקיצון (וזאת במקביל לדעה שהבעתי מדוע גם אותה "זנות לתיאבון", אם קיימת, היא פסולה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |