|
שטיון, כמו פיגור, כמו הפרעות אחרות שפוגעות ביכולת החשיבה, נחשבים חוקית ומוסרית כפוגמים ביכולת לתת הסכמה קבילה, אפילו אם כלפי חוץ נראית הסכמה אמיתית (חתימה על צוואה).
לגבי האילוץ לעבוד, זה טיעון שאפשר באמת ללכת איתו רחוק, אבל אין צורך: אני בהחלט חושב שיש כאן אבחנה מוסרית, כלומר החלטה ערכית שלנו, שאילוץ כלכלי לעבוד איננו פוגם בהסכמה, ואילו אילוץ סמים לזנות כן פוגם בה. זו החלטה ערכית טהורה, שלדעתי קל מאוד להצדיק אותה אינטואיטיבית, אבל ניתן גם להצביע על הקווים המנחים שמכוונים אליה: למשל, סמים גוררים שלילת יכולת אמיתית לגבש רצון, פגיעה משמעותית ביכולת החשיבה הפנימית; מותר לנו גם לרצות למנוע מכירה של זכויות אדם שאנחנו רוצים לראות אותן כאינהרנטיות לכבודו של אדם כאדם; וקבלת כסף עבור אי-עובדה פוגעת בזכויותיו של אנשים אחרים, בעוד ששלילת הזנות פוגעת רק במנצליה.
לשיקולים עקרוניים אלה, ניתן להוסיף את השיקול הפרקטי – "זנות לתיאבון" היא תופעה זניחה לחלוטין, ומותר לנו לקבוע כללים שאוסרים זנות באופן כללי גם אם הכלל לא מכסה את מקרי הקיצון (וזאת במקביל לדעה שהבעתי מדוע גם אותה "זנות לתיאבון", אם קיימת, היא פסולה).
|
|