 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כיום המסלול המורחב ביותר הוא 5 יחידות במתימטיקה. לכן למי שטוען שעשה 6 יחידות, בונוסים אפשריים הם: - הורדת ניקוד על בעיות בספירה. - בונוס בספרות או הבעה על דמיון ויצירתיות של מושגים דימיוניים. - בונוס בכלכלה של 20% על קנייה בזול ומכירה ביוקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 20 שנה היה... ובשנה"ל הבאה תיכנס תכנית של 7 יח' ל20 בתי"ס... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש 6 יחידות לימוד בבגרות בפיזיקה (מלפני 25 שנים) והבונוס שקיבלתי היה זהה לבונוס שניתן עבור 5 יחידות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. גם אני (40 שנה). למעשה היו לי 10 יח' פיזיקה (4 יח' נוספות על עבודה שנתית). עד כמה שזכור לי, בזמני לא דיברו על בונוס בכלל. אבל זה כנראה האלצהיימר. אני זוכר את הנקודה השישית בבהירות, כנראה מפני שלמדנו אצל מורה רוסי נחמד (יחסות פרטית) ומאוד אהבתי את השיעור. בראייה לאחור, כנראה דוקא החומר שלמדנו ב-5 יח' הרגילות הוגש בצורה מתקדמת יותר (ספרי סירס-זימנסקי) שאני נתקל בהם גם היום. ועוד אני מצטער לספר שלא זכורה לי תחושה של אליטה כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, סירס-זימנסקי מכניקה זכור כספר מצויין, מאיר עיניים, בהיר ומעורר השראה לחדוות הפיזיקה. ככן, התחושה הזכורה לי היא יותר של קבוצה אזוטרית מאשר של אליטה. עליית קרנם של החנונים החלה רק עשור וחצי מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנו פחות או יותר בני אותו מחזור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאני קצת אחריך, לפי הרמזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הספר עם הפילאי שקופץ מהגג... גם לנו היה מורה לפיזיקה עולה חדש מבריה"מ (דאז) והסיפור הוא שלכיתה שלנו היתה אולי איזו אחריות לפטירתו בטרם עת :( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא אני זוכר את סירס-זימנסקי בתור ספר יבשושי וטכנוקרטי, אבל זה זיכרון די מטושטש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עסיסיות לא היתה מילת המפתח אצלו, אבל מה שהוא עשה הוא עשה היטב ובלי חוכמות. אולי כדאי לציין שזכיתי גם במורה מעולה לפיזיקה בתיכון, כך שסביר ביותר שאני זוכר את החוויה המשולבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת היו כמה ספרים מן הסדרה ולא כולם באותה איכות. הכרך העבה יותר על המכניקה, זכור לי כספר שהרשים אותי מאד. דוקא הסדר והניקיון (טכנוקרטי?) ובפרט הצורה בה הספר הציג כיצד מתמטיקה בהירה ודי פשוטה מיתרגמת לבעיות פיסיקליות די סבוכות, הבהירו לי כנער את הקשר בין מתמטיקה לפיסיקה באנלוגיה לקשר בין תוכן לשפה. אם כיוונת להעדר הומור וחוסר קלילות, גם אני לא זוכר כאלו, אבל הומור בספרי לימוד הוא חרב פיפיות. הפתן השחור הסדרה של רואן אטקינסון Blackadder [Wikipedia] בודאי העשירה מאד את ידע הטריוויה ההיסטורית בבריטניה אבל ספק אם מישהו למד ממנה על ההיסטוריה של בריטניה. אני בטוח שיש, אבל קשה לי לחשוב על הומור בספרי לימוד (מלבד התנ"ך שיש בו כמעט הכל). משום מה הומור בספרי לימוד מתקשר אצלי אסוציאטיבית לבדיחות קרש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתנ''ך אין הומור. יש בו סארקזם (הלעג של אליהו לנביאי הבעל) או אירוניה (שאלת יהוה ליונה בסוף הספר הנושא את שמו) אבל לא הומור. זה קיים רק באגדות חז''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתילון בנושא מתחיל ב תגובה 311464 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לציניות ולסארקזם יש כמה דוגמאות בתנ"ך. לגבי הומור דב קמחי [ויקיפדיה] טען שסיפור הכתרת יהוא הומוריסטי יותר מכל סיפור אחר בתולדות העולם. אני לא בטוח בכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה גם בעניין זה נהיה חלוקים. אני מסכים שהתנ"ך הוא במידה רבה תאודיציה ולעתים קרובות הסיפור והעריכה מונעים ע"י אג'נדות דתיות ולאומיות. יחד עם זאת, שכחת את האופי האקלקטי והמגוון של המבחר התנ"כי. קשה לי מאד לראות את המחברים של משלי ושיר השירים כאנשים נטולי הומור ולאו דוקא מן הזן הסרקסטי. גם בספרים היותר עלילתיים, לפעמים ניכר שהרצון לספר סיפור טוב אינו בהכרח שני לרצון להנחיל לקח חינוכי. למשל עלילות שמשון. עלילת דברים-מלכים היא אנטי-פלישתית במובהק. והנה ספר שמשון מתאר ברקע יחסים די קרובים בין ישראל לפלישתים. אין ספק שהכותב אינו בעד נישאי תערובת, אבל לענ"ד איני מזהה אצלו גינוי דתי או מוסרי לחיבתו של שמשון לנשים פלישתיות. אביו של שמשון מתלונן "וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה--כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים;" אבל מתרצים בהמשך. מטרת סיפור שמשון היתה לספק רקע מיתי לעוינות בין ישראל לפלשת, אבל התנ"ך לא היה תנ"ך אלמלא עשה זאת באמצעות עלילה מרתקת ומשעשעת. תוך כדי איזכור הפלישתים הערלים, עלה בדעתי שהזיהוי של ההומור בתנ"ך כציני וסרקסטי, הוא במידה רבה פרשני. חשוב על מאה ערלות הפלישתים של דוד המלך. אפשר לפרש אותן כהד של ארועים היסטוריים, אפשר לראותם כביטוי לקשיחות ולאכזריות של העבר ההיסטורי, אבל אפשר גם לראותם כהתחכמות של המספר שרצה באמצעות המנהג הברברי של כריתת איברי המין של האוייב להדגיש את התיאור הדבריימי של הפלישתים כערלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי ההומור טמון באופן הדק והמעודן שבו כותבי התנ"ך נצרכים לסיפורים בנושא עורלות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאנו עצמנו גולשים לרמזים מעודנים מדי בעניין הערלות. יתכן שאנו מתכוונים לעניין דומה. גם אני חושד שיש בסיפור הערלות ''צליל זלזול'' של אברך המשי (''הסופר'') בלוחמים הברבריים בהלכותיהם. אבל כאמור כל זה קשור במהותו לפרשנות שלנו. יתכן שמדובר פשוט בלשון נקייה. לך דע מה חשב הכותב ומה היה מקובל באותם הימים (שאפילו זה שנוי במחלוקת). מה שנראה לי יותר מבוסס ומעניין. הדרך בה התנ''ך מקפיד לתאר את הפלישתים כערלים. מבלי לגלוש לפרשנות התנ''ך האתאיסטי של אליה לייבוביץ, יתכן שיש כאן עוד מקרה בו הנאראטיב הולך נגד האג'נדה של המחברים. אחד התימות של התנ''ך הוא שעם ישראל נבדל מן הכנענים במנהגיו בדתו ובמוצאו. והנה אנו מקבלים כאן בלי משים, רמז שגם הכנענים נהגו למול את בניהם ורק גויי הים הפלישתים נבדלו מהם בעניין זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא חושב שיש איזה עידון ביחס האמוני לערלה. ראה כיצד משתמשים, בדיבור יום יומי, בביטוי העברי "ערלים" כקללה שמביעה רגש הכי חזק של משטמה. וזה לא יחודי לתרבות (אם לזה יקרא תרבות) היהודית. גם הנצרות מייחסת חשיבות גדולה לערה של ישוע. זכורה (זכורה?!) הנזירה Agnes_Blannbekin [Wikipedia] שהיו לה חזיונות (מאה פעמים) שבהם היא טעמה על לשונה את הערלה של ישוע, והחליקה לגרונה חתיכת עור מתוקה כקליפה של ביצה. ה"הומור" הוא לא פנימי לטקסט, שאיננו הומורסקה של קישון. "ההומור", הוא במה שתפיסת עולם והתנהגות כזו מעוררת במי שקורא ומתבונן בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי ב''עידון'', היתה שהכתוב עוסק בעצם בכריתת איברי המין של האוייב. הכתוב משתמש במינוח ''ערלה'' כסוג של לשון נקייה. לכן עלה על דעתי שיש כאן גם שמץ של לגלוג של ה''כתבן'' על החייל הקרבי ה''מורעל''. לתמונה של דוד המלך העוסק במילת פגרי חיילי האוייב עשוי להתלוות גוון קומי. אני מסכים שמדובר כאן בשתי שכבות של פרשנות שלשתיהן בסיס עובדתי חסר. הנקודה היא שכל הומור, מכל סוג שהוא, הוא עניין של פרשנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נישאר חלוקים: א. בספר משלי המטיפני וחמור הסבר אין דבר המזכיר הומור או ציניות. בשיר השירים ישנו סארקזם כנגד המלך שלמה אבל איפה יש הומור לא ציני או סארקסטי? ב. בני שבט דן היו ככל הנראה מגויי הים כמו הפלישתים שנקראו במקור הדנאים (ויש לכך רמיזות בתנ"ך) ומכאן קירבתו של שמשון אליהם מצד אחד והעוינות והיריבות מצד שני. סיפוריו הם סיפורים עממיים קלים אבל לא בדיוק הומוריסטים. ג.ההתייחסות שלך לעורלות הפלישתים שהביא דוד לשאול הוא לא יותר מפרשנות וככזו היא מזכירה את הפרשנות המסורתית שהביאה טיעונים "חופשיים" על דעת המפרש אבל לא תרמה הרבה להבנת התנ"ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ויש הומור במשלי: למי אוי למי אבוי למי מדונים [מדינים] למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים ל למאחרים על היין לבאים לחקר ממסך אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכיס [בכוס] עינו יתהלך במישרים לב אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות לד והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותודה לרון בן-יעקב תרגיל נודע מהספר "מכניקה". האדם הפלאי המוזכר בתרגיל הוא סופרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה. נזדמן לידי עותק של מהדורה 12 של הספר, באנגלית, משנת 2007. הספר נקרא Sears and Zemansky's University Physics, אבל המחברים הם כבר מזמן לא סירס וזימנסקי, אלא יאנג ופרידמן. לא התאפקתי, חיפשתי, ומצאתי – גם במהדורה זו – את "שאלת סופרמן". זוהי שאלה 2.90. אבל... יש שם כל-כך הרבה סוכריות נוספות מסוג זה! שאלות על אוסטין פאוורס, טרזן וג'יין, ד"ר רשע, ועוד. הנה, להנאת הציבור: https://photos.app.goo.gl/cRzdAMqGXtFqYCjt8 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצום. המורה לפיזיקה נופלת ממצוק והתלמידים צריכים לחשב את מהירות הפגיעה שלה בקרקע. (צינור דם?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם בראשי חלפה המחשבה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט שאלות נהדרות. תודה! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |