בתשובה לארז לנדוור, 08/01/20 14:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כנראה גם בעניין זה נהיה חלוקים. אני מסכים שהתנ"ך הוא במידה רבה תאודיציה ולעתים קרובות הסיפור והעריכה מונעים ע"י אג'נדות דתיות ולאומיות. יחד עם זאת, שכחת את האופי האקלקטי והמגוון של המבחר התנ"כי. קשה לי מאד לראות את המחברים של משלי ושיר השירים כאנשים נטולי הומור ולאו דוקא מן הזן הסרקסטי. גם בספרים היותר עלילתיים, לפעמים ניכר שהרצון לספר סיפור טוב אינו בהכרח שני לרצון להנחיל לקח חינוכי. למשל עלילות שמשון. עלילת דברים-מלכים היא אנטי-פלישתית במובהק. והנה ספר שמשון מתאר ברקע יחסים די קרובים בין ישראל לפלישתים. אין ספק שהכותב אינו בעד נישאי תערובת, אבל לענ"ד איני מזהה אצלו גינוי דתי או מוסרי לחיבתו של שמשון לנשים פלישתיות. אביו של שמשון מתלונן "וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה--כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים;" אבל מתרצים בהמשך. מטרת סיפור שמשון היתה לספק רקע מיתי לעוינות בין ישראל לפלשת, אבל התנ"ך לא היה תנ"ך אלמלא עשה זאת באמצעות עלילה מרתקת ומשעשעת. תוך כדי איזכור הפלישתים הערלים, עלה בדעתי שהזיהוי של ההומור בתנ"ך כציני וסרקסטי, הוא במידה רבה פרשני. חשוב על מאה ערלות הפלישתים של דוד המלך. אפשר לפרש אותן כהד של ארועים היסטוריים, אפשר לראותם כביטוי לקשיחות ולאכזריות של העבר ההיסטורי, אבל אפשר גם לראותם כהתחכמות של המספר שרצה באמצעות המנהג הברברי של כריתת איברי המין של האוייב להדגיש את התיאור הדבריימי של הפלישתים כערלים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי ההומור טמון באופן הדק והמעודן שבו כותבי התנ"ך נצרכים לסיפורים בנושא עורלות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאנו עצמנו גולשים לרמזים מעודנים מדי בעניין הערלות. יתכן שאנו מתכוונים לעניין דומה. גם אני חושד שיש בסיפור הערלות ''צליל זלזול'' של אברך המשי (''הסופר'') בלוחמים הברבריים בהלכותיהם. אבל כאמור כל זה קשור במהותו לפרשנות שלנו. יתכן שמדובר פשוט בלשון נקייה. לך דע מה חשב הכותב ומה היה מקובל באותם הימים (שאפילו זה שנוי במחלוקת). מה שנראה לי יותר מבוסס ומעניין. הדרך בה התנ''ך מקפיד לתאר את הפלישתים כערלים. מבלי לגלוש לפרשנות התנ''ך האתאיסטי של אליה לייבוביץ, יתכן שיש כאן עוד מקרה בו הנאראטיב הולך נגד האג'נדה של המחברים. אחד התימות של התנ''ך הוא שעם ישראל נבדל מן הכנענים במנהגיו בדתו ובמוצאו. והנה אנו מקבלים כאן בלי משים, רמז שגם הכנענים נהגו למול את בניהם ורק גויי הים הפלישתים נבדלו מהם בעניין זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא חושב שיש איזה עידון ביחס האמוני לערלה. ראה כיצד משתמשים, בדיבור יום יומי, בביטוי העברי "ערלים" כקללה שמביעה רגש הכי חזק של משטמה. וזה לא יחודי לתרבות (אם לזה יקרא תרבות) היהודית. גם הנצרות מייחסת חשיבות גדולה לערה של ישוע. זכורה (זכורה?!) הנזירה Agnes_Blannbekin [Wikipedia] שהיו לה חזיונות (מאה פעמים) שבהם היא טעמה על לשונה את הערלה של ישוע, והחליקה לגרונה חתיכת עור מתוקה כקליפה של ביצה. ה"הומור" הוא לא פנימי לטקסט, שאיננו הומורסקה של קישון. "ההומור", הוא במה שתפיסת עולם והתנהגות כזו מעוררת במי שקורא ומתבונן בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי ב''עידון'', היתה שהכתוב עוסק בעצם בכריתת איברי המין של האוייב. הכתוב משתמש במינוח ''ערלה'' כסוג של לשון נקייה. לכן עלה על דעתי שיש כאן גם שמץ של לגלוג של ה''כתבן'' על החייל הקרבי ה''מורעל''. לתמונה של דוד המלך העוסק במילת פגרי חיילי האוייב עשוי להתלוות גוון קומי. אני מסכים שמדובר כאן בשתי שכבות של פרשנות שלשתיהן בסיס עובדתי חסר. הנקודה היא שכל הומור, מכל סוג שהוא, הוא עניין של פרשנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נישאר חלוקים: א. בספר משלי המטיפני וחמור הסבר אין דבר המזכיר הומור או ציניות. בשיר השירים ישנו סארקזם כנגד המלך שלמה אבל איפה יש הומור לא ציני או סארקסטי? ב. בני שבט דן היו ככל הנראה מגויי הים כמו הפלישתים שנקראו במקור הדנאים (ויש לכך רמיזות בתנ"ך) ומכאן קירבתו של שמשון אליהם מצד אחד והעוינות והיריבות מצד שני. סיפוריו הם סיפורים עממיים קלים אבל לא בדיוק הומוריסטים. ג.ההתייחסות שלך לעורלות הפלישתים שהביא דוד לשאול הוא לא יותר מפרשנות וככזו היא מזכירה את הפרשנות המסורתית שהביאה טיעונים "חופשיים" על דעת המפרש אבל לא תרמה הרבה להבנת התנ"ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ויש הומור במשלי: למי אוי למי אבוי למי מדונים [מדינים] למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים ל למאחרים על היין לבאים לחקר ממסך אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכיס [בכוס] עינו יתהלך במישרים לב אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות לד והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |