בתשובה לאביר הקרנפים, 16/06/15 1:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואני חייבת להזכיר לך שוב את הפרוזבול של הלל, את חרם דרבנו גרשום, את היתר המכירה של הרב קוק, ואת כל שאר המהפכות ההלכתיות והסייגים העדינים, שאתה ושאר הנבלים-ברשות-התורה מתאמצים לשכוח. בהלכה יש יותר מהיתרים להריגת גוי ולהתעמרות בחתול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית מקדישה קצת יותר תשומת לב למה שאני כותב במקום להסתער כמו שור על סדין אדום, היית קוראת שכתבתי "לכאורה". הפרוזבול של הלל ריכז את ההלוואות בבית הדין. חוב לבית דין לא פוקע בשמיטה, וזה מציל אנשים מלעבור על איסור תורה. חרם דרבינו גרשום מהווה סייג ותקנה שאוסרת את מה שלכאורה מותר, ולא מתירה את האסור. וכן כל שאר הסייגים העדינים יותר או פחות, באופן כללי אוסרים את המותר ולא להיפך. את היתר המכירה של הרב קוק רוב ציבור שומרי התורה לא קיבל ורוב הרבנים לא הסכימו איתו. וודאי שאין זה דומה לתקנה כללית ומחייבת כשל הלל נשיא ישראל שסמכותו על כלל ישראל היתה בלתי מעורערת, או תקנותיו וסמכותו של רבינו גרשום. ספרי לי על מהפכות הלכתיות בבקשה? בשורה התחתונה הטענה שלי היא שגם כדי להתיר את האסור, צריך למצוא את המקום שבו זה באמת מותר - כמו מקרה הפרוזבול שהסברתי, ולקבוע שמעתה ואילך מי שיבצע את זה במקום ובצורה שלפיה זה מותר, יכול לעשות את זה. לא מבטלים איסור סתם ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלא מבטלים איסור סתם כך. רוקדים ריקוד עדין ומתוחכם ומוצאים דרך להפוך דבר שהיה אסור בפועל, מעשה שהיה יכול לנדות אדם מבית כנסת בדור אחד, לדבר שמותר חברתית בדור אחר. וההיפך - כאשר יתרבו תחליפי הבשר והצמחונים, יגיעו גם פסקי הלכה שאוסרים שחיטה לצורך שהיה מותר לפני דור או שניים. הפרוזבול המפורסם לא בא לעולם רק כדי להציל נשמות יהודיות מעבירה, אלא קודם כל כדי לפתור מצב שבו הפשט של התורה מציב גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ההלכה יודעת להתגמש ולהתפתל כשהיא נתקלת בטבע האדם, במלכות חזקה, או בזרמים חברתיים שאין ביכולתה לעצור. יש בה זרמים שונים, וגישות שונות, ורבנים שונים. הפרקטיקה ההלכתית מתוקנת ללא הפסקה תחת לחץ של גורמים חוץ-הלכתיים, בניגוד להצהרה הפונדמטליסטית שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה, יותר קל לאסור מאשר להתיר. וכבר ראינו בדורות האחרונים כל מיני איסורים מוזרים בשם ההקפדה היתרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יכולה לראות בהצהרה שלי פונמנטליזם, אבל הפרוזבול של הלל לא ביטל את ההלכה שקובעת שמיטת חובות בשנת השמיטה. תקנתו של הלל לא אומרת שעל פי ההלכה אנשים יכולים לגבות בשנה השמינית, חובות מהשנה השישית ולפני כן. אין בכוחו של הלל לתקן דבר כזה, כי אין בכוחו של אף רב לעקור דבר מן התורה. תקנתו של הלל אפשרה למסור חובות אישיים לבית הדין. וחובות לבית הדין אינם פוקעים בשנת השמיטה. מי שלא מסר את חובו לבית הדין, לא יכול לגבות את חובו לאחר השמיטה. ולמה שיאסרו שחיטה בגלל שהתרבו הצמחונים ותחליפי הבשר? מי שרוצה להתנזר מן הבשר, הגם שהדבר אסור - שיבושם לו. אבל אין סיבה לאסור את מה שתמיד היה מותר, באותן נסיבות ואף בנסיבות חמורות יותר1. יתירה מזו, השחיטה היא מצווה מן התורה, ולא יתכן שישנו את ההלכה כדי לאסור לקיים מצווה מן התורה. אבל לא דיברנו כאן על לאסור את השחיטה, אלא להכשיר את הרדמת החיות לפני השחיטה, כדי שלא תחושנה בסבל של השחיטה עצמה. בכשרות גלאט זה לא יעבור לעולם, כי כל תירוץ והתפתלות שאולי יכולים להכשיר את זה2, זה כבר לא בשר "חלק", אלא בשר שמצאו דרך להכשיר אותו. _________________ 1 ראי למשל כאן בהערה 35 למטה. 2אולי. כי אני לא מתמצא בנושא, אבל בדיקה קצרה בגוגל גילתה שהנאצים הרחמנים והצדיקים אסרו על שחיטה כשרה מטעמי צער בעלי חיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרוזבול הפך דבר אסור (גביית חוב אחרי שנת שמיטה) לדבר מקובל, באמצעות ריקוד עדין, ובעקבות לחץ חוץ-הלכתי (סירוב לתת הלוואות טרם שנת השמיטה). אלא העובדות ההיסטוריות, והן סותרות את הגישה הפונדמטליסטית. פוסק הלכה ישר-דרך ישתדל למצוא את הריקוד הראוי כדי לפתור בעיה בקהילתו. רב צמא-דם ורשע יתיר התעללות בחתול כי יש אורק-בדמות-אדם שנהנה מסבלו של החתול. אלה ואלה יהודים. ההלכה איננה שביל, אלא דרך רחבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתעקשת להתמקד בהפיכת האסור למותר. לי חשוב להדגיש את הדרך. לאמור שהאסור לא הופך למותר בלחיצת כפתור, ולפני שהופכים אסור למותר צריך לבדוק אם זה אפשרי. הרי לא ראינו שהתירו את הפריצות בגלל שרבו הנכשלים, או לשון הרע, או הלבנת פנים... אם ל"נודע ביהודה" היה אכפת, הוא היה מתהפך בקברו על שכינית אותו "רב צמא-דם ורשע". הוא פסק שלאדם מותר לצוד להנאתו, מבחינה הלכתית - גם אם הסתייג מהמעשה שבמסורת ישראל נתפס כתרבותם של עשיו ונמרוד. כמו כן פסק הרמ"א (אם אינני טועה) שמותר לתלוש נוצות מאווז חי כדי לעשות קולמוס, למרות שהסתייג מהמעשה. מה, אי אפשר למרוט נוצות מאווז מת? - טוב, אולי זה מה שהיה לו בחצר, לסופר הלחוץ שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של השחיטה הכשרה אין אפילו צורך להפוך את היוצרות. הרי מדובר בהלכות מדרבנן שנקבעו מתוך החמרה גרידא (החלת והרחבת הדינים שחלו על הקרבנות במקדש אל בשר הנאכל בימי החול ובאופן חילוני לגמרי). הצבת פסלים ותמונות במקדש היתה בבחינת "צלם בהיכל" והנה רבותינו ראו להתיר זאת בבית הפרטי ואפילו בבתי כנסת. מה יהלוך מן ההלכה אם בשם העיקרון מדאוריתא של צער בע"ח יקבעו תקנות חדשות במקום התקנות הקודמות האוסרות לטשטש את הבהמה? הרי אלו ואלו תקנות שהזמן גרמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע שתקרא את הערך שחיטה (מצווה) [ויקיפדיה]. כדי לסייע, אתמקד בכך שסגנון השחיטה היהודית המוכר לנו, נגזר על פי הלכה למשה מסיני [ויקיפדיה] ואינו מה שתקרא לו "הלכות מדרבנן שנקבעו מתוך החמרה גרידא". ושוב צריך להזכיר שיש מחלוקת אם צב"ח מדאורייתא או מדרבנן, ושבכל מקרה העיקרון השליט הוא שאין איסור כזה לצורך שימושו והנאתו של האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מקור מצוות השחיטה הוא בפסוק: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צוויתיך, ואכלת בשעריך" (דברים י"ב, כ"א). חמש הלכות השחיטה (ראו להלן) אינן כתובות בתורה ומקורן בהלכות שנאמרו למשה במתן תורה." מורה הנבוכים הסביר מה פירוש אותה "הלכה למשה מסיני" - "כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה - עליו לבדו נאמר 'הלכה למשה מסיני"'. בכל מקרה לא נאמר שם דבר על טשטוש הבהמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, הלכות השחיטה אינן הלכות מדרבנן. וכעת ניתן לשאול למה הטשטוש פוגע באותן חמש הלכות. וזו בעצם השאלה. כדי להבין כיצד הטשטוש יכול לפגוע באותן חמש הלכות, צריך קודם להבין מה שיטת הטשטוש שאתה רוצה להחיל. שאלתי אותך לגבי זה ועדיין לא ענית לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכן לענות לך בתנאי שתסכים לרדת מעניין הלכות השחיטה. ממש לא בא לי לרדת למקום הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי, הפנטזיה שלך על שחיטה לא כשרה הולכת להתפורר. אם אתה רוצה שאפורר לך אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, תודה. אני חושב שזה מיותר משום שהנחת היסוד שלך שגוייה. הפנטזיה שלי אינה שחיטה לא כשרה, אלא דוקא על שחיטה כשרה המשרתת ציבור יהודי שות''מ אשר שיקולים של בריאות הציבור וצער בע''ח מקבלים אצלו קדימות ע''פ דבקות משתקת בכל מינהגי העבר והתנגדות לכל שינוי ותיקון שעשוי להתפשר כסטייה ממסורת אבות. גם זה כנראה סוג של פנטזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא רוצה לדון בזה, אין לי עניין להציק לך. אז נניח שיש קונצנזוס שחמשת ההלכות האלה קובעות שחיטה כשרה, בלי להכנס למקור ההלכות האלה. איך אתה מטשטש את בעלי החיים ואיך זה מסתדר עם ההלכות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אתה בכלל לא רוצה להכנס לעניין של התאמה להלכות1, רק תגיד לי איך אתה רוצה לטשטש את בעלי החיים. _____________ 1 במקרה כזה, איך נדע שזה אפשרי מבחינת הכשרות המקובלת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא אכפת לי איך. אני לא מייחס כל חשיבות לכשרות ובודאי איני שם עצמי מורה הלכה לרבנים מה ואיך יפסקו ואיך יורו לממש את הלכות השחיטה. מה שכן חשוב לי, כאזרח במדינה אשר מסבסדת וכופה שחיטה כשרה על כלל הציבור, הוא לראות שהרבנים פוסקי ההלכה מיחסים חשיבות לשיקולים של בריאות הציבור וצער בע"ח ומקדמים אותם ע"פ שיקולים של אורתודוקסיה ודבקות אטומה בכל מנהגי העבר מתוך חשש שכל שינוי וחידוש יפורר את המונוליט הקפוא ששמו יהדות (ע"פ דרכם). הרי רוב עצום של הציבור כולל הציבור שות"מ אינו יודע ואינו רוצה לדעת את הלכות השחיטה. איך בדיוק אמור כל חידוש ביישום של הלכות אלו לפורר את האמונה והזהות היהודית של הציבור הזה? כפי שהמצב הוא היום, כאשר הרבנים דהיום, כופים על הציבור הישראלי לתחזק מערכת שחיטה אשר ע"פ מדינות שהן בבחינת "אור לגויים" היא ברבארית ובלתי ראוייה לבני אדם, אני מוצא שחל עלינו הכלל של "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד ..ַ. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני תוהה אם לדיון הזה לא רצית להכנס.) אתה לא רוצה להכנס לשיקולים של מורי ההלכה, כשהם דנים כיצד לפסוק אם השחיטה כשרה או לא, העיקר שיפסקו כפי שאתה רוצה? אתה מפקפק בדבקות האטומה בכל מנהגי העבר, וטוען שזה לא יפורר את היהדות. אבל יהדות היא אוסף של מנהגי-עבר, ואם ניקח כדוגמה את הרפורמים, נראה ששינויים אכן מפוררים את היהדות. כפי שלמדנו בילדותנו, סטיה זעירה בנקודת ההתחלה מתפתחת למרחק גדול בהמשך הדרך. אני לא חושב שבמצב היום הרבנים כופים על הציבור הישראלי לתחזק מערכת שחיטה מסוימת. חלק גדול מהציבור הישראלי רוצה לתחזק מערכת שחיטה כשרה, והרבנים הם הסמכות שיודעת מה כשר ומה לא. נראה אם כן שהכפיה היא מצד הציבור שרוצה שהרבנים יקבעו לו. צר לי לשבור לך את המיתוס, אבל כפי שקישרתי בהודעה אחרת, הנאצים אסרו על השחיטה הכשרה בטענה שהיא ברברית ואכזרית. מכאן אני למד שהדאגה לביטול מנהגי השחיטה היהודית לא בהכרח נובעת מרחמנות יתירה. וחשוב להזכיר לך שאותו אחד שכתב את הפסוק שציטטת, אכל בשר משחיטה כשרה, וסביר להניח שלא היה לו נוח עם מגמת השינוי שאתה רוצה להנהיג. ושוב, כיצד אתה רוצה לטשטש את הבהמות? האם זה באמת יותר רחום מהשחיטה היהודית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 640620 נתתי כמה דוגמאות נוספות שבהן התירו את האסור (בצורה הלכתית מתאימה כמובן). בעיני העירוב הוא הדוגמא הכי חזקה, הרי השבת היא בבת עינה של ההלכה ואפילו בזה מצאו דרכים להקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לי עם הביטוי "התירו את האסור". הרי גם לפי המקילים (לא מדבר על רפורמים וכו') אתה לא יכול סתם להעביר מרשות לרשות. עשו עירוב שיוצר מצב שבו אתה לא מעביר מרשות לרשות. אבל אם לא עשו עירוב? האסור נשאר אסור. גם עניין גוי של שבת לא מתיר את האסור. הגוי לא מצווה על השבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגוי אמנם לא מצווה על השבת, אבל אתה כן, מדאורייתא, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העירוב זה דוּגמה מעניינת של ללכת עם ולהרגיש בלי. המרחב הציבורי הוכרז כמרחב פרטי ובכך האיסור התקבע כדוׁגמה פונדמנטליסטית שבינה לבין עצמו אין ולו כלום אלא רק בתחום הדימויים הלשוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצווה. העבד שלי מצווה, הגר שקיבל עליו מצוות - גם הוא מצווה. סתם גוי - לא מצווה. ולי מותר להנות ממה שגוי עושה בשבת, בתנאים ידועים. היה והגוי של שבת פעל במסגרת התנאים, אין בעיה שאהנה ממעשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלשון התנך הגר הוא בן עם אחר (כי גרים הייתם בארץ מצריים). באופן כללי היה די מתבקש שם שנוהגים לפי מנהג המקום ולאו דווקא לפי מנהג האבות. ר' מגילת רות וכן הגולים שמגיעים לשומרון ורוצים לדעת מהו הפולחן המקומי (אחרי שיצאו מהיער שני דובים וטרפו אותם. או שבעצם זה מסיפור אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר דיברנו על הנושא בדיון אחר, ושם הזכרתי מקומות רבים בתורה שמציינים שהגר מחוייב במצוות. אז לא מדובר בסתם בן לעם אחר שחי ליד/בין יהודים, אלא במישהו שמאמץ את מנהגי המקום, כמו בני ישראל במצרים, שאמנם לא שינו את שמם, לשונם ולבושם, אבל שינו כל דבר אחר. ואתה צודק. הסיפור עם הדובים קשור לאלישע, והסיפור עם השומרונים/כותים הוא שאריות היו מנשנשים אותם חדשים לבקרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |