בתשובה להאייל האלמוני, 23/02/00 7:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני יודע שאני קצת באיחור ואני מקווה שמישהו עוד מגיע לכאן. אתם נשמעים לי אנשים מאוד חכמים. אני סך הכל בכיתה ט, אבל אני מכיר את הנושאים שעליהם דיברתם. אתם מדברים על התוצאה, אבל מה עם המניעה? יש אנשים שיכולים לחזור ולחיות חיים נורמאלים גם לאחר תקופת דיכאון ממושכת. בזכות מה? מהי נקודת האל-חזור? איפה נגמר תחום ההומוסטזיס? כיצד הוא פועל, או במילים אחרות, כיצד למנוע ממקרה זה לקרות שוב לאדם הניסה להתאבד וחזר בו? יש לי ידידה מדוכאת מאוד, אך אינה יכולה לענות לשאלה למה. היא מודעת ומודת בעובדה שחייה קרובים לשלמות, אך עם זאת היא מדוכאת. השערתי היא שכך קורה מפני שהתרגלה להיות מדוכאת ובלי הדיכאון מרגישה שחייה ריקים, שאין על מה לחשוב. ולכן, היא חוזרת להיות מדוכאת יותר ויותר, מודעת לעובדה שמתישהו היא יכולה להשבר ולעשות משהו נואש. חלקכם הצעתם פסיכולוג? תרופות? פסיכיאטר? קודם כל אני אסכים עם האייל האלמוני ואגיד שלא לכולם זה עובד. לה זה לא עובד, וגם כשזה כן, הרי שזהו פיתרון זמני בלבד. כדי להתמודד עם בעיה צריך ללמוד להתמודד איתה לבד. הפסיכולוג שלך לא תמיד שם בשביל לעזור אם בכלל. אני יודע שזה לא כל כך בנושא, אבל חיפשתי חומר בנושא והכל תיאורטי. חשבתי שאתם, בתור אנשים שיכולים לחשוב, לנתח ולדיין בנושא תוכלו לעזור יותר מספר. אם כן, האם יש פיתרון? <אם אפשר לקבל המלצות על ספרים בנושא אני אשמח> |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לדבר רק על הנסיון הפרטי שלי, וגם אז קשה לפרט. לא בגלל שזה מפריע לי, אלא שלי עצמי לא ברור מה החזיק אותי בחיים במשך שנים של דכאונות (שלא נגמרו, יש לציין). אבל כדי שזה יהיה רלוונטי, אני צריך קודם כל לדעת אם יש קשר בין מה שעבר עלי למה שעובר על ידידתך. המקור לדכאונות שלי, אני יכול רק להעריך, היה ביישנות שלי. לקח לי די הרבה זמן כדי לדעת לשים את האצבע על העובדה הדי פשוטה הזו. ביישנות באה בהרבה צורות, והיא לאו דווקא מה שאתה עשוי לחשוב עליו כשאתה שומע את המילה. אני מציע לעבור בזריזות על הספר "Shyness" של פיליפ זימבארדו. לא שהוא עזר לי במשהו קונקרטי, אבל הוא סייע לי מאוד להבין מה הבעיה שלי, ואני מניח שזה חלק מהפתרון. אנשים ביישנים, כך לפי הספר, הם אנשים שמודעים לעצמם כל הזמן, בצורה קיצונית. אנשים שכל הזמן חושבים על מה אחרים חושבים עליהם, ומעט מאוד חושבים על אחרים. לא בגלל שלא אכפת להם מאחרים, אלא כי אכפת להם (לנו...) יותר מידי. כשאני פוגש אדם אחר, אני כל-כך עסוק בלחשוב איך הוא מקבל את הדברים שאני עושה ואומר, שאני לא ממש מקשיב למה שיש לו להגיד, ומתקשה מאוד להגיב בהתאם. התוצאה - אינטראקציות לא מוצלחות עם אנשים אחרים. האינט' הללו גורמות לאדם הביישן, כמובן, להבין שיש לו בעיה - אבל הוא מניח שהבעיה היא פנימית ובלתי ניתנת לשינוי, מה שמעורר יאוש - ונטיות אובדניות במקרים קיצוניים יותר. אני יודע להגיד אודותי שאני נותן מעט מאוד אמון בחברים שלי, במובן זה שהנחת היסוד שלי היא שאנשים לא רוצים להיות בחברתי. אני כל הזמן בודק אם הם בכלל רוצים להיות חברים שלי. כשמזמינים אותי להשתתף במשהו, הנחת היסוד שלי היא שהם עושים את זה כי הם חייבים. אני נוטה מאוד לעקוץ אנשים, להעליב, לבדוק תגובות, כדי להוכיח לעצמי את מה שאני "יודע" שהוא נכון - שהם בכלל לא רוצים להיות חברים שלי, והם שם רק מתוך נימוס או משהו כזה. אני מניח שאנשים לא תמיד שמים לב שאני עושה את זה, אבל הרבה פעמים הם נפגעים מהדברים שלי, פשוט משום שהם לא יודעים למה אני אומר אותם. (יהיה מי שיכנה את ההתנהגות הזאת "חומת הגנה", אבל אני לא אוהב את המונח). אני מניח שחלק גדול מההצלחה לי לצלוח תקופות ארוכות של דכאון קשורות בכך שלי היה מפלט ברשתות דואר אלקטרוני (אולטינט ולאחר מכן האינטרנט והאייל) - בכתיבה, אני מרגיש יותר בטוח בעצמי, ואני פחות דואג מהשאלה אם אנשים רוצים אותי או לא. לא רק באייל, פה אני "בעל הבית", כביכול, אלא גם באולטינט, שם יכולתי להרגיש בהערכה של אנשים אחרים בכל מיני צורות. עצם העובדה שאין קודים של נימוס (למשל, אין חובה לענות על תגובה שלי) גורמים לכך שכל מקרה שמישהו אכן מתייחס אלי (עונה לי, למשל) הוא "הוכחה" לכך שיש משהו טוב בי. גם הרבה יותר קל לשייך מקרים של התעלמות לגורמים חיצוניים (טכניים, למשל). כלומר - בהתכתבות אלקטרונית אני מתייחס לדברים בדיוק הפוך מאיך שאני מתייחס אליהם בדיבור פנים אל פנים - הצלחות מתפרשות כהוכחות לחיוב, וכשלונות אינם מתפרשים כהוכחות לשלילה. אם מה שתיארתי עד פה דומה באיזושהי צורה לידידה שלך (ואני שוב ממליץ על ספרו של זימבארדו כדי לדעת לזהות ביישנות גם כשהיא פחות ברורה משלי), התשובה היחידה שאני יכול לתת היא להיות שם עבורה ולתמוך בה, להתעלם מהעקיצות ומה"נסיונות", ולהוכיח לה שוב ושוב, גם כשלא מגיע לה, שאתה (וחברים אחרים שלה) מעוניין בחברתה. מצד שני, יכול להיות שאני סתם מקשקש. טוב, לפחות זה היה תרפיוטי בשבילי... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |