 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסכמתי עם דיבריהם של ניר יניב ושל שאר המצדדים בזכותו של אדם על חייו. התגובות שתקפו דעות אלו, לעומת זאת, הרתיחו את דמי. בתגובתי אנסה מחד לעשות את מה שקומם אותי בחלק מהתגובות - הווה אומר: להתפלסף, ומאידך לתת ביטוי לנסיוני הרב, למרבה הצער, בתחום הנדון. לפני שנים רבות חליתי במחלה שהתגלתה במקרה שלי ככרונית, מחלה ששמה לעיל את רוב שאיפותי המקצועיות ופגעה בצורה קשה בתיפקודי במסגרת המשפחה וחוג החברים. ואם לא די בכך, פשוט שוו בנפשכם כאב נורא שאינו חולף, כאב שנמשך לעיתים מרגע פקיחת העיניים בבוקר ועד עצימתן בערב. תארו לעצמכם כמה קשה ללכת לישון בידיעה שבבוקר אקום אל אותו כאב. בשנים הראשונות למחלתי ניסיתי מספר פעמים להתאבד, ונכשלתי. אימי חולה אף היא במחלה כרונית קשה המשפיעה על כל תחומי החיים. כן, גם היא ניסתה להתאבד מספר פעמים. האופי של מחלתה הגביל את מספר הדרכים שיכלה לממש ואת יכולתה להתגונן בפני "מציליה". הרופאים בחדר המיון נתנו לה לדבר עם פסיכיאטר בכל פעם שניסתה להתאבד. בכל אחת מהפעמים היא שוחררה לביתה לאחר השיחה הזאת, מפני שהפסיכיאטר השתכנע שלא היה כל דופי בשיפוטה - באמת יש לה סיבות טובות לרצות למות. בשנים הרבות שחלפו מאז נסיונות ההתאבדות שלי ושלה חשבתי לא פעם: האם היא שמחה שמנעו מימנה למות? האם אני שמח שמנעו מימני למות? איני זוכר אפילו פעם אחת בה יכולתי להשיב לשאלות האלו בחיוב מבלי לפקפק בכנות תשובתי. והנה אני קורא את התגובות למאמרו של ניר יניב. ובכן, מסתבר שחלק משוללי ההתאבדות מוצאים שזו סוגיה פילוסופית מרתקת! חלקם משייכים סוגיה זו לתחום הלוגיקה (התאבדות שווה או לא שווה לרצח), אחרים הוגים בפילוסופיה פוליטית ובאתיקה (התאבדות - זכות-אדם טיבעית או לא). אכן, ידידיי, ידעתי מה אני עושה כשנטשתי את החוג לפילוסופיה מתוך הרגשה שלדיונים התאורטיים המתקיימים בו יש נגיעה קלושה מדי לחיים עצמם. אוננות אינטלקטואלית היא דבר נעים, אך בשאלות של חיים ומוות היא אולי קצת לא לענין. אתם יודעים, יש עוד דברים בחיי אדם פרט לתבונה. סבל למשל. צריך להיות אדם מאד יהיר וחסר רגישות כדי לטעון שהתאבדות היא אקט פחדני. לו רק ידעתם כמה אומץ נדרש בכל פעם. צריך להתגבר על כל כך הרבה פחדים - הפחד מהכאב הפיסי שנלווה לרוב צורות ההתאבדות, הפחד מהלא נודע, הפחד להכאיב אנושות לאנשים שאוהבים אותך, הפחד להינצל. מתי פחדתי יותר? כאשר מוחי המעורפל קלט שמצילים אותי בעל כורחי ושנידונתי לחיות? או כאשר המוניטור הטיפשי ליד מיטתי בבית החולים פסק לפעול ולשתי שניות חשבתי שהצלחתי, שאני מת? מה מפחיד יותר? לחיות או למות? האמת, אין לי מושג. האם אינרציה אינה פחדנות באותה מידה? האם כניעה לגורלך - כאשר גורל זה הוא סבל מתמשך - אינה פחדנות באותה מידה? ואם אני איני יודע את התשובה, כיצד ידע וישפוט ויבקר מי שמעולם לא חווה סיטואציה כזו על בשרו או על בשר הקרובים לו? ולא, אני לא שותף לגלוריפיקציה של התאבדויות, ולגלוריפיקציה של הרס עצמי בכלל בתרבות המערבית המודרנית - לזיהוי של הרס עצמי עם יצירתיות, אותנטיות ושאר ירקות. הרומנטיקה הזו היא צידה השני של השכלתנות - היא עקרה ותלושה מהתנסויותיהם של בני אדם באותה מידה בדיוק. אין שום דבר רומנטי בלשכב במיטה ולחרחר או בלהיות עיסה מגעילה על המדרכה וכד'. אין שום דבר נאצל בלהשאיר אחריך אנשים שבורים ומוכי רגשות אשמה. אבל מה לעשות - לפעמים החיים הם כאלה שמעשה לא רומנטי ולא נאצל כגון זה עדיף על הישארות בהם. מישהו מהמגיבים הציע לנסות טיפול פסיכולוגי, תרופות וכד'. ובכן, יש לי חדשות בשבילו: לפעמים מנסים את שניהם במשך שנים וזה לא עוזר. מישהו אחר העלה את השאלה: האם כל מחייבי זכותו של האדם על חייו היו עומדים מנגד לנוכח אדם במצב אובדני? ובכן, כמו כולם, גם אני הייתי עושה הכל כדי להציל אותו. למשל הייתי גורר את אמא שלי בשיניים ובציפורניים לבית חולים למרות שהרצון שלה למות לחלוטין מוצדק בעיני, ולמרות שהחיים מזמנים לה בעיקר אומללות. מה אני אגיד לכם, אני מודה: אני אגואיסט ומוג לב. בא לי שאמא שלי תישאר איתי. לא בא לי לשאת באחריות למוות שלה או של אף אדם אחר. הנה עוד הוכחה לכך שאם כל הכבוד להתפלספות, יש לה נגיעה קלושה, אם בכלל, לחיים עצמם. והיה גם מי שבתגובה להצהרה האירונית של העורך שצריך אותו בחיים כדי לערוך את האייל, אמר משהו בסגנון: זהו, שתמיד יש בשביל מה לחיות. ובכן אני מכיר סיבות טובות רבות לחיות, אפילו יותר טובות מהצורך לערוך את "האייל"! למשל: השמש נעימה לפעמים, ולגשם יש ריח טוב, והחצר שלי מלאה חמציצים וחתולים, ויש לי חברים טובים באמת ומשפחה נפלאה וספרים נהדרים שעוד לא קראתי ועוד ועוד. והנה בוקר. אני פוקח את עיני. הכאב מתחיל. פאק דה שמש, פאק דה חמציצים, פאק דה משפחה. שום סיבה אינה מספיק טובה עוד. תעצרו את הכאב. אני רוצה לרדת. עכשיו אני נזכר שלפחות אחד משוללי זכותו של אדם על חייו היה מוכן לחרוג מעמדתו הנוקשה במקרים מיוחדים. אני מניח שמחלות כרוניות המלוות בכאבים נחשבות מקרה מיוחד המצדיק חריגה כזו. ובכן, סורפרייז! גופה של אימי באמת מאכיל אותה מרורים. גופי שלי, לעומת זאת, בריא כשור. אני חולה בדיכאון קליני, וראה זה פלא: הכאב אינו פחות ממשי. יסורים הם יסורים הם יסורים. מיכל ניב ידעה משהו על יסורים. כל אדם שמנסה להתאבד יודע משהו על יסורים. כל אדם כזה הוא מיקרה מיוחד, שכן הוכרע ע"י עינוי דורסני כלשהו. האם זה אומר שהוא חלש? אני לא בטוח. פרימו לוי שרד את אושוויץ. הוא לא התאבד בתקופה ששהה באושוויץ. כנראה שהיה אדם בעל כוח רב לעמוד בעינויים. ובכל זאת, כעבור שנים רבות, התאבד. כנראה שיש מכאובים שמולם קורס גם האדם החזק ביותר. וגם אלו שאינם חזקים - גם אלו שמתאבדים בגלל סיבה שנראית לרובינו טיפשית - האם חולשתם ראויה לגנאי? או אולי דווקא לחמלה? האם יש מדד אובייקטיבי לעוצמת הכאב, מדד שקובע מה מצדיק התאבדות ומה לא? הרי מה שמהווה עינוי מצמית לאחד אינו יותר מעקצוץ טורדני לאחר. עצם המעשה האובדני מעיד ש"הסיבה הטפשית" לא היתה טפשית עבור האדם שהתאבד בגללה. הגלוריפיקציה של ההתאבדות היא אכן חמורה, אך כך גם הגלוריפיקציה של התבונה. לפני שנים רבות נכחתי בהרצאה על היידגר. המרצה - וכמה לא מקרית העובדה שאדם זה מרצה על היידגר דווקא - היה פילוסוף בעל שם. בחוץ ירד גשם שוטף. המרצה נכנס לכיתה וציין בסיפוק שמזה עשרים שנה נעליו יבשות - לעולם אינו מתלכלך בבוץ. בהמשך דבריו תקף את מדעי החברה ואמר שאין להם מקום באקדמיה. מישהי שישבה לצידי הפטירה לעצמה: למה? כי הם מלוכלכים בבוץ? בואו, פילוסופים יקרים שלי, תתלכלכו קצת בבוץ של החיים. אחר כך נדבר על לוגיקה וזכויות אדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שאני קצת באיחור ואני מקווה שמישהו עוד מגיע לכאן. אתם נשמעים לי אנשים מאוד חכמים. אני סך הכל בכיתה ט, אבל אני מכיר את הנושאים שעליהם דיברתם. אתם מדברים על התוצאה, אבל מה עם המניעה? יש אנשים שיכולים לחזור ולחיות חיים נורמאלים גם לאחר תקופת דיכאון ממושכת. בזכות מה? מהי נקודת האל-חזור? איפה נגמר תחום ההומוסטזיס? כיצד הוא פועל, או במילים אחרות, כיצד למנוע ממקרה זה לקרות שוב לאדם הניסה להתאבד וחזר בו? יש לי ידידה מדוכאת מאוד, אך אינה יכולה לענות לשאלה למה. היא מודעת ומודת בעובדה שחייה קרובים לשלמות, אך עם זאת היא מדוכאת. השערתי היא שכך קורה מפני שהתרגלה להיות מדוכאת ובלי הדיכאון מרגישה שחייה ריקים, שאין על מה לחשוב. ולכן, היא חוזרת להיות מדוכאת יותר ויותר, מודעת לעובדה שמתישהו היא יכולה להשבר ולעשות משהו נואש. חלקכם הצעתם פסיכולוג? תרופות? פסיכיאטר? קודם כל אני אסכים עם האייל האלמוני ואגיד שלא לכולם זה עובד. לה זה לא עובד, וגם כשזה כן, הרי שזהו פיתרון זמני בלבד. כדי להתמודד עם בעיה צריך ללמוד להתמודד איתה לבד. הפסיכולוג שלך לא תמיד שם בשביל לעזור אם בכלל. אני יודע שזה לא כל כך בנושא, אבל חיפשתי חומר בנושא והכל תיאורטי. חשבתי שאתם, בתור אנשים שיכולים לחשוב, לנתח ולדיין בנושא תוכלו לעזור יותר מספר. אם כן, האם יש פיתרון? <אם אפשר לקבל המלצות על ספרים בנושא אני אשמח> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לדבר רק על הנסיון הפרטי שלי, וגם אז קשה לפרט. לא בגלל שזה מפריע לי, אלא שלי עצמי לא ברור מה החזיק אותי בחיים במשך שנים של דכאונות (שלא נגמרו, יש לציין). אבל כדי שזה יהיה רלוונטי, אני צריך קודם כל לדעת אם יש קשר בין מה שעבר עלי למה שעובר על ידידתך. המקור לדכאונות שלי, אני יכול רק להעריך, היה ביישנות שלי. לקח לי די הרבה זמן כדי לדעת לשים את האצבע על העובדה הדי פשוטה הזו. ביישנות באה בהרבה צורות, והיא לאו דווקא מה שאתה עשוי לחשוב עליו כשאתה שומע את המילה. אני מציע לעבור בזריזות על הספר "Shyness" של פיליפ זימבארדו. לא שהוא עזר לי במשהו קונקרטי, אבל הוא סייע לי מאוד להבין מה הבעיה שלי, ואני מניח שזה חלק מהפתרון. אנשים ביישנים, כך לפי הספר, הם אנשים שמודעים לעצמם כל הזמן, בצורה קיצונית. אנשים שכל הזמן חושבים על מה אחרים חושבים עליהם, ומעט מאוד חושבים על אחרים. לא בגלל שלא אכפת להם מאחרים, אלא כי אכפת להם (לנו...) יותר מידי. כשאני פוגש אדם אחר, אני כל-כך עסוק בלחשוב איך הוא מקבל את הדברים שאני עושה ואומר, שאני לא ממש מקשיב למה שיש לו להגיד, ומתקשה מאוד להגיב בהתאם. התוצאה - אינטראקציות לא מוצלחות עם אנשים אחרים. האינט' הללו גורמות לאדם הביישן, כמובן, להבין שיש לו בעיה - אבל הוא מניח שהבעיה היא פנימית ובלתי ניתנת לשינוי, מה שמעורר יאוש - ונטיות אובדניות במקרים קיצוניים יותר. אני יודע להגיד אודותי שאני נותן מעט מאוד אמון בחברים שלי, במובן זה שהנחת היסוד שלי היא שאנשים לא רוצים להיות בחברתי. אני כל הזמן בודק אם הם בכלל רוצים להיות חברים שלי. כשמזמינים אותי להשתתף במשהו, הנחת היסוד שלי היא שהם עושים את זה כי הם חייבים. אני נוטה מאוד לעקוץ אנשים, להעליב, לבדוק תגובות, כדי להוכיח לעצמי את מה שאני "יודע" שהוא נכון - שהם בכלל לא רוצים להיות חברים שלי, והם שם רק מתוך נימוס או משהו כזה. אני מניח שאנשים לא תמיד שמים לב שאני עושה את זה, אבל הרבה פעמים הם נפגעים מהדברים שלי, פשוט משום שהם לא יודעים למה אני אומר אותם. (יהיה מי שיכנה את ההתנהגות הזאת "חומת הגנה", אבל אני לא אוהב את המונח). אני מניח שחלק גדול מההצלחה לי לצלוח תקופות ארוכות של דכאון קשורות בכך שלי היה מפלט ברשתות דואר אלקטרוני (אולטינט ולאחר מכן האינטרנט והאייל) - בכתיבה, אני מרגיש יותר בטוח בעצמי, ואני פחות דואג מהשאלה אם אנשים רוצים אותי או לא. לא רק באייל, פה אני "בעל הבית", כביכול, אלא גם באולטינט, שם יכולתי להרגיש בהערכה של אנשים אחרים בכל מיני צורות. עצם העובדה שאין קודים של נימוס (למשל, אין חובה לענות על תגובה שלי) גורמים לכך שכל מקרה שמישהו אכן מתייחס אלי (עונה לי, למשל) הוא "הוכחה" לכך שיש משהו טוב בי. גם הרבה יותר קל לשייך מקרים של התעלמות לגורמים חיצוניים (טכניים, למשל). כלומר - בהתכתבות אלקטרונית אני מתייחס לדברים בדיוק הפוך מאיך שאני מתייחס אליהם בדיבור פנים אל פנים - הצלחות מתפרשות כהוכחות לחיוב, וכשלונות אינם מתפרשים כהוכחות לשלילה. אם מה שתיארתי עד פה דומה באיזושהי צורה לידידה שלך (ואני שוב ממליץ על ספרו של זימבארדו כדי לדעת לזהות ביישנות גם כשהיא פחות ברורה משלי), התשובה היחידה שאני יכול לתת היא להיות שם עבורה ולתמוך בה, להתעלם מהעקיצות ומה"נסיונות", ולהוכיח לה שוב ושוב, גם כשלא מגיע לה, שאתה (וחברים אחרים שלה) מעוניין בחברתה. מצד שני, יכול להיות שאני סתם מקשקש. טוב, לפחות זה היה תרפיוטי בשבילי... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |