בתשובה לצפריר כהן, 25/05/15 11:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טענה מעניינת. ה'סביבה' של ילד בן ארבע היא ההורים שלו, האחים שלו והגן שלו. אין לו פייסבוק, וואטסאפ, וטוויטר והוא לא יושב בבית קפה עם החבר'ה ושומע ריכולים מהשולחנות הסמוכים. אז אני לא אומר שבמקרים מסוימים הוא לא יכול לשמוע מאחים, או במקרה מהטלוויזיה (שזאת אחריות של ההורים אם רוצים לחשוף אותו אליה דוקא ביום הזה או לא), אבל אלה לא נשמעים לי המקרים הנפוצים. ממה שהבנתי גם מהגננת שלנו, היא בקלות יכולה היתה לפחות את השנתון הנמוך (טרום-חובה) להעביר את הענין כמעט ללא אזכור. ולצורך הענין, כדאי בכל זאת להביא קישור לאתר משרד החינוך עצמו. וכתבה נוספת בענין, שאפילו מודה שרבים מסכימים שהתכנים מתאימים לגן חובה ומעלה - בניגוד להנחיות משרד החינוך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"ה'סביבה' של ילד בן ארבע היא ההורים שלו, האחים שלו והגן שלו" - נכון, אבל הגן שלו זה לא רק הגננת, זה גם חבריו לגן, ובאופן טרנזיטיבי ההורים שלהם, האחים שלהם, הגן של האחים, ... (הרי גם את המילים הגסות שהוא פתאום אומר לא אתה ואשתך לימדתם אותו, ולא הגננת, וגם לא את הדיבורים על בוקסים.) באופן אישי אני חושב שאנחנו (העדה שלי, לצורך העניין) נוטים לגונן יותר מדי על הילדים מבחינת ידע ומה מספרים. אני במיעוט. אני בספק אם יש הוכחות או אפילו טיעונים חזקים לכאן או לכאן, אולי זה עניין של טעם והרגשה. אבל אני מסכים איתך לפחות על זה: מכיוון שאין הוכחות וגו', נכון להשאיר את זה להורים שיחליטו, ולכן לספר בגן כמה שפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוכחות אין, אבל עדויות יש. הסיפורים על הטילים הטובים והרעים הביאו להרבה חלומות רעים ודיונים על מה קורה כשהטילים הטובים לא מצליחים לפגוע ברעים. ו'הסביבה' בגילומה של הרוקחת השכונתית שהתעקשה להראות1 לרגע סרטון על צעיר שמטפס על עמוד חשמל, מתחשמל ונופל הביאו לימים רבים של שיחות על כמה זה מסוכן לטפס על עמודי חשמל, וגם חלומות וכאלה. ובאשר לטרנזיטיביות - זאת טרנזיטיביות עם הנחתה, ז"א שכל שלב במעבר הטרנזיטיבי מקטין מאד את הסיכוי שמידע כזה או אחר יעבור כמות שהוא. איכשהוא, אגב, יש לי הרגשה שלו במקום לימודי שואה היה מדובר בלימודי איך באים ילדים לעולם, דוקא אבירי הידע החופשי והמורשת בנושא השואה הם אלה שהיו עולים על בריקדות. 1 WTF עבר לה בראש, אין לי מושג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שסיפורים על חלומות ותגובות יתר לדיבורים על השואה שמעתי וקראתי1, ואני מתקשה להתרגש. לא תאמין כמה ימים הבן שלי מדבר על השריפה שהיתה בכרמל קצת לפני שהוא נולד, ובלי לדעת בכלל על זה שהיו שם הרוגים. ילדים ימצאו ממה לפחד; במה נורא יותר הפחד מנאצים מפחד ממפלצות? נראה לי שההתרגשות מתגובות כמו ב-1 נובעת לא מזה שמבחינת הילד יש כאן משהו חריג, אלא מזה שבמקרה הזה הפחד שלו קרוב לליבנו, ולכן נדמה לנו רציני יותר. 1 מישהי שמצאה את הבת שלה מתחת למיטה, וכששאלה נענתה "אני מתחבאת מהגרמנים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע לספר מנסיון ולא משמועות, ומבחינת הצאצאית האמורה ללא שום ספק הפחד היה חריג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה מזכיר את היום ההוא קצת לפני חנוכה שהתכשיט חזר מהגן ושיתף אותי בסיפור על אלעזר והפיל. אחרי כך הוא שאל אותי מה קרה לשאר הבנים של מתיתיהו, אלו שלא נמחצו למוות מתחת לפיל. הסברתי לו שזה היה מזמן וכולם כבר מתו, מי במלחמה ומי מזקנה. הגאון הצעיר עשה את ההשלכה האינדוקטיבית ושאל אם כולם מתים. אמרתי לו שכן, שאף אחד לא חי לנצח. גם אני? כן, כולם. למה? כי אחרת לא יהיה מקום בעולם לאנשים חדשים. הילד הסתפק בזאת ונראה שהעניין לא ממש מטריד אותו. בחג הוא נפגש עם בני הדודים שלו ונחפז לשתף אותם במידע החדש שצבר בשבוע החולף: "אתם יודעים? אלעזר מת, ויהודה, שמעון, יוחנן ויונתן מתו, וגם אני אמות וגם אתם תמותו!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל טעית. אף אחד מהבנים של מתיתיהו לא מת מוות טבעי. יהודה גם נפל בקרב ויוחנן, יונתן ושמעון נרצחו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין הפחד ממפלצות לפחד מהנאצים או מתחושות קשות ביום הזיכרון הוא באוירה מסביב. הטלוויזיה, הרדיו והתחושה הכללית הכללית כמו גם ההתייחסות של מעביר המידע, אלו יכולים לשנות את מידת ההשפעה ואיננו יודעים כל כך מראש מי רגיש יותר או פחות להשפעות הללו ולכן, כמה שפחות חשיפה למידע מהסוג הזה בגילאים הללו, עדיף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, השאלה במה נורא יותר *הפחד* מנאצים מפחד ממפלצות היא שאלה שתלוי באיזה אופן היא נשאלת. ברמת החוויה הסובייקטיבית, יכול להיות שאין הבדל, אבל זו לא נראית לי הרמה המעניינת כאן (זה מוביל לזה שמה זה משנה אם נוירון יורה כי הוא ראה נאצי בחלום או כי הוא ראה נאצי במציאות). אבל ברמה שיותר יומיומית ופחות פילוסופית - יש הבדל בין פחד מיישויות דמיוניות לבין פחד מדברים שקיימים במציאות. וכמו שמבוגר יודע שלפחד מרוחות זה טפשי, אבל לפחד ממוסלמים קיצוניים שכורתים לך את הראש זה פחות טפשי, ככה גם לגבי הילד יש הבדל, שאולי אפילו מתגבש ממש בגילאים האלה. סביר להניח שאם בגיל ארבע הילד שלך יפחד ממפלצת החושך, אז בגיל עשרים זה כבר לא יטריד אותו ואת מנוחתו ולא ישפיע על תפיסת העולם שלו. אם לעומת זה מגיל ארבע הוא יקבל הפגזה תודעתית חוזרת ונשנית של שואה ונאצים ואנטישמיות, לא בלתי סביר להניח שאלו לא פחדים ומראות שייעלמו מתודעתו עד גיל עשרים - הם מן הסתם ימשיכו ללוות אותו ולהשפיע על תפיסת העולם שלו. וההבדל הזה הוא הבדל אמיתי - אין חיות חושך, יש אנשים רעים1 שעושים דברים רעים מאד, וחלקם היו שמחים גם לעשות את זה לי ולך. אבל ההתמודדות עם הדברים המציאותיים האלה כדאי שתהיה מבוססת על שיקול דעת ופרספקטיבה בוגרת/רציונלית/וואטאבר, ולא על פחדים קמאיים שמושתלים בגיל ארבע. 1 3..2..1.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רוצה להפחית את מינון ההפגזה התודעתית שכולנו נחשפים אליה זה דיון אחר. בדיון שלנו ההפגזה הזו היא מצב נתון. במצב הנתון הזה, אני לא משוכנע בכלל שהגיל שבו מתחילים לדבר על זה (בין ארבע לשמונה, נגיד) משנה את השקפת העולם בגיל עשרים. זו שאלה מעניינת למחקרים, אולי כבר עשו אותם (ואולי הם אפילו יכולים לשכנע את הלא משוכנעים, לא סביר). אני לא משוכנע בכלל שאם זה משנה את השקפת העולם בגיל עשרים, אז זה משנה אותה לרעה. כמו שאתה אומר בעצמך, מדובר בדברים אמיתיים. אולי מי שספג את זה הרבה ומוקדם, ומפנים את זה יותר לעומק, השקפת העולם שלו תקפה יותר? (זו כבר שאלה למחקרים חצי-פילוסופיים חצי-אמפיריים, אני מניח.) אתה יודע, תמיד כשמדברים על טראומת הדור השני, מדברים על זה שהיה הנושא הזה שלא היו מדברים עליו בבית, ולרוב האי-דיבור הזה מוצג כעניין נורא בעצמו. האם אתה בטוח ששתיקה או טיוח ניכרים לעין סביב משהו שנרמז מסביב (צפירה וכו') עדיפים על דיבור טיפה יותר קונקרטי? דיון עדין סביב הספר של בדז'יך פריטה1 נראה לי כיוון טוב. לא בדיוק: כמו שאמרתי בתגובה קודמת, אני חושב שעדיף להשאיר את ההחלטה להורים. אבל הורים שיארגנו לעצמם ולילד פעילות כזו, אני לגמרי אפרגן להם, ולא אחשוב שהם שוגים. (דיסקליימר: אני לא פסיכולוג חינוכי, אני אב לילד אחד בלבד, ואין לי פרספקטיבה גם איתו כי הוא בעיצומו של הגיל שעליו אנחנו מדברים.) 1יש לי אותו בבית, חמוד מאוד, זמין למעיין בכוונה בארון הספרים שלו, אבל לא עורר אצלו עניין רב בפעם האחת שעלעלנו בו, מזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני טוען שבנושא הזה פעוט לא חשוף להפגזה תודעתית כמצב נתון. חוץ מהצפירה, אפשר לעבור על היום הזה בצורה חלקה לגמרי בלי להיחשף לשום דבר. זה לא דומה בכלל לשתיקה אקטיבית ורועמת של שנים בבית של ניצולים. ואת הצפירה אפשר להחליק בקלות אם רוצים, כמו שכבר עלו כאן כל מיני הצעות. למה לעשות סיוטים לילדים קטנים - אתה באמת חושב שזה מספיק יועיל להם כשהם בגיל מבוגר יותר כדי שזה יהיה שווה את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגן של הבת שלי אמרו להם שהצפירה היא תרגיל של מכבי האש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומן הקישור שהבאת אני רואה בבירור שמדיניות משרד החינוך היא לתת מידע מאוד כללי, שטחי ומרוחק על השואה. בלי פירוט, אפשר אפילו בלי לומר "נאצים"1, בלי סמלים ויזואליים ותוך שימת דגש על בקרה והתאמת התכנים לגיל הילדים, מתוך זהירות שלא לפגוע בהם ולא להעמיס עליהם מידע שהוא מעבר לגילם. אין ספק שהשר צריך להתנצל בפירוט ובאריכות על הפקרות שכזו. _____________ 1 אם הילדים לא הזכירו את המושג הזה בעצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם המשקפיים דרכם אתה מביט, אני לא מתפלא שזה מה שראית בבירור. וכבר העירו לך כאן שאין לך שום מושג מה ילדים שאולים ואיך הם מגיבים. לאחרים, אני מביא ציטוט קצר לכאן: "הצגת פריט: ספור על אלבום ציורים שצייר אב לבנו בגטו טרזין. שיקולים לבחירה: הציורים שצייר האמן ברדז'יך פריטה לבנו ליום הולדתו בגטו מפגישים את הילדים עם סיפורו של ילד שניצל מתוך הזווית של הנתינה והיצירה של האב. הציורים, שצויירו עבור ילד קטן, הינם חומר חזותי לא מאיים המאפשר שיח פתוח לצד סיפור מסגרת ברור ואופטימי. הצייר כיוון את יצירותיו לילד צעיר ומתוך כך יש בהם התייחסויות למכלול רגשות ונושאים רלוונטיים לגילאים הצעירים. המפגש עם סיפורו של תומי לקראת יום השואה יאפשר לתלמידים לתעל את הדברים השונים שהם שומעים ושהם נדרשים לקיים ביום זה (עמידה בצפירה, השתתפות בטקס וכו') לדמות ספציפית עם סיפור אופטימי אליה הם יצרו אמפתיה. הערכה הכוללת גם את המכתב של תומי לילדים היום מאפשרת מפגש עם נושא החיים היהודיים בטרם שואה, התמודדות במהלכה ושיקום וחזרה לחיים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכאן הבן שואל: ציור איננו בכלל פריט ויזואלי? אה... ונא לא לדחות אותי בקש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהציטוט הוא מהנחיות משרד החינוך. השערה: השר שהגה את הרעיון היה זמן מאד קצר בתפקיד. הפקידות חשה להוציא חוברת הנחיות וליקטו מפה ומשם, לא כל כך דרך סידרת דיונים עמוקה. רפרנטים כאלה או אחרים הגישו קטעים במעלה ההיררכיה המשרדית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שההשערה שלך נכונה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |