 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואגב, השאלה במה נורא יותר *הפחד* מנאצים מפחד ממפלצות היא שאלה שתלוי באיזה אופן היא נשאלת. ברמת החוויה הסובייקטיבית, יכול להיות שאין הבדל, אבל זו לא נראית לי הרמה המעניינת כאן (זה מוביל לזה שמה זה משנה אם נוירון יורה כי הוא ראה נאצי בחלום או כי הוא ראה נאצי במציאות). אבל ברמה שיותר יומיומית ופחות פילוסופית - יש הבדל בין פחד מיישויות דמיוניות לבין פחד מדברים שקיימים במציאות. וכמו שמבוגר יודע שלפחד מרוחות זה טפשי, אבל לפחד ממוסלמים קיצוניים שכורתים לך את הראש זה פחות טפשי, ככה גם לגבי הילד יש הבדל, שאולי אפילו מתגבש ממש בגילאים האלה. סביר להניח שאם בגיל ארבע הילד שלך יפחד ממפלצת החושך, אז בגיל עשרים זה כבר לא יטריד אותו ואת מנוחתו ולא ישפיע על תפיסת העולם שלו. אם לעומת זה מגיל ארבע הוא יקבל הפגזה תודעתית חוזרת ונשנית של שואה ונאצים ואנטישמיות, לא בלתי סביר להניח שאלו לא פחדים ומראות שייעלמו מתודעתו עד גיל עשרים - הם מן הסתם ימשיכו ללוות אותו ולהשפיע על תפיסת העולם שלו. וההבדל הזה הוא הבדל אמיתי - אין חיות חושך, יש אנשים רעים1 שעושים דברים רעים מאד, וחלקם היו שמחים גם לעשות את זה לי ולך. אבל ההתמודדות עם הדברים המציאותיים האלה כדאי שתהיה מבוססת על שיקול דעת ופרספקטיבה בוגרת/רציונלית/וואטאבר, ולא על פחדים קמאיים שמושתלים בגיל ארבע. 1 3..2..1.. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רוצה להפחית את מינון ההפגזה התודעתית שכולנו נחשפים אליה זה דיון אחר. בדיון שלנו ההפגזה הזו היא מצב נתון. במצב הנתון הזה, אני לא משוכנע בכלל שהגיל שבו מתחילים לדבר על זה (בין ארבע לשמונה, נגיד) משנה את השקפת העולם בגיל עשרים. זו שאלה מעניינת למחקרים, אולי כבר עשו אותם (ואולי הם אפילו יכולים לשכנע את הלא משוכנעים, לא סביר). אני לא משוכנע בכלל שאם זה משנה את השקפת העולם בגיל עשרים, אז זה משנה אותה לרעה. כמו שאתה אומר בעצמך, מדובר בדברים אמיתיים. אולי מי שספג את זה הרבה ומוקדם, ומפנים את זה יותר לעומק, השקפת העולם שלו תקפה יותר? (זו כבר שאלה למחקרים חצי-פילוסופיים חצי-אמפיריים, אני מניח.) אתה יודע, תמיד כשמדברים על טראומת הדור השני, מדברים על זה שהיה הנושא הזה שלא היו מדברים עליו בבית, ולרוב האי-דיבור הזה מוצג כעניין נורא בעצמו. האם אתה בטוח ששתיקה או טיוח ניכרים לעין סביב משהו שנרמז מסביב (צפירה וכו') עדיפים על דיבור טיפה יותר קונקרטי? דיון עדין סביב הספר של בדז'יך פריטה1 נראה לי כיוון טוב. לא בדיוק: כמו שאמרתי בתגובה קודמת, אני חושב שעדיף להשאיר את ההחלטה להורים. אבל הורים שיארגנו לעצמם ולילד פעילות כזו, אני לגמרי אפרגן להם, ולא אחשוב שהם שוגים. (דיסקליימר: אני לא פסיכולוג חינוכי, אני אב לילד אחד בלבד, ואין לי פרספקטיבה גם איתו כי הוא בעיצומו של הגיל שעליו אנחנו מדברים.) 1יש לי אותו בבית, חמוד מאוד, זמין למעיין בכוונה בארון הספרים שלו, אבל לא עורר אצלו עניין רב בפעם האחת שעלעלנו בו, מזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני טוען שבנושא הזה פעוט לא חשוף להפגזה תודעתית כמצב נתון. חוץ מהצפירה, אפשר לעבור על היום הזה בצורה חלקה לגמרי בלי להיחשף לשום דבר. זה לא דומה בכלל לשתיקה אקטיבית ורועמת של שנים בבית של ניצולים. ואת הצפירה אפשר להחליק בקלות אם רוצים, כמו שכבר עלו כאן כל מיני הצעות. למה לעשות סיוטים לילדים קטנים - אתה באמת חושב שזה מספיק יועיל להם כשהם בגיל מבוגר יותר כדי שזה יהיה שווה את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגן של הבת שלי אמרו להם שהצפירה היא תרגיל של מכבי האש. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |