בתשובה לשוקי שמאל, 06/10/14 19:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש הרבה מן האמת בדבריך, אבל בסופו של דבר עולה מהם פטליזם שמדינה לא יכולה להרשות לעצמה. בשורה התחתונה האמירה שלך דומה לזו של איילת שקד ונפתלי בנט: אי אפשר לפתור את הסכסוך, יש רק לנהל אותו כך שיסב כאב מזערי בינתיים. בטווח הקצר זה כנראה נכון. בטווח הבינוני והארוך זו גישה מאד בעייתית - גם משום שקשה "לנהל" סכסוך כזה לאורך זמן בלי להגיע להדרדרות של המצב , במיוחד מצד גורמים שהניהול שלנו אינו משפיע עליהם; וגם משום שאם האופק היחיד שאתה מציע לחיים כאן הוא אופק של סכסוך מתמיד, רבים יעדיפו לוותר עליהם. מעבר לכך, נשאלת השאלה האם אכן הפטליזם הזה הוא מוצדק; האם באמת אין שום דבר שמדינה יכולה לעשות כדי להשפיע על גורלה, על האופן בו היא נתפשת בעיני שכניה, על יחסם כלפיה, על האופן בו הם מעריכים את האינטרסים המשותפים והמנוגדים שלהם? זו יכולה אולי להיות גישה רכה בנוסח מרץ או גישה נוקשה בנוסח "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי, אבל יש לנו עסק עם אנשים ואנשים מגיבים להתרחשויות. האם באמת המסגרת היחידה האפשרית לדיון היא זו שמנסה לשתף רק אותנו ואת הפלשתינים, רק על קווי 67 וכן הלאה, או שמא אפשר לחשוב על כיוונים אחרים ועל גורמים אחרים שיוכלו להיות מעורבים? אני לא יודע. אבל השאלה שצריך לשאול היא זו: האם יש לך חזון כלשהו לגבי אופי היחסים בין ישראל, הפלשתינים והשטח הזה בטווח הארוך מאד? מה היית רוצה שיהיה לניניך כאן בעוד מאה שנה? אם יש לך תשובה כלשהי לשאלה הזו, אתה צריך לשאול האם אנחנו עושים היום משהו שיפריע למימוש החזון הזה. לא בטוח שיש היום דרך להתקדם אליו, אבל אין ספק שאין טעם להתרחק ממנו עוד יותר. אם אתה תקוע בבור, הדבר הראשון שעליך לעשות הוא להפסיק לחפור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מירב דבריך, אבל אני מעלה באוב את רוח הרפאים הנעדרת מתגובתך: האם המשך הדבקות בפיתרון "שתי המדינות לשני עמים" כדרך היחידה לצאת מן המבוי הסתום והמרפא היחיד לדויי היושבים כאן, היא נכונה או קונסטרוקטיבית? האם חיפוש נתיבים אחרים לא יועיל יותר? אני חושש שהניסיונות לממש שוב ושוב את פיתרון החלוקה רק מעמיקים את המיצר בו שרויים העמים. האם לא כדאי להכיר בכך שמקור הבעיה היא העוינות בין שתי אוכלוסיות החיות על אותה יחידת שטח גאוגרפית בלתי ניתנת לחלוקה. אם זו הבעיה, האם חיפוש פתרונות זמניים שיאפשרו בניית האמון בין הצדדים הניצים אינה עדיפה על ניסיונות חוזרים ונשנים להפריד ביניהם שאינם צולחים? האם הדבקות בפיתרון אחד ויחיד זה, אינה בבחינת הרחבה של הדבקות נוסח נתניהו בכל מיני זכויות היסטוריות, שאינה בעצם אלא ניסיון חסר סיכוי להישאר במצב הנוכחי, משום שכל שינוי יהא מן הסתם לרעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה ערך גדול דווקא בהצעת "שתי המדינות" - כרגע יתרונה היחיד הוא שבאופן מוצהר שני הצדדים מקבלים אותה, יתרון שמתאדה לנוכח העובדה שבפועל שניהם אינם מקבלים אותה. אשמח לכל הצעה אחרת - כזו שתשלב את ירדן ומצרים, כזו שתחלק אחרת את השטח וכו', אבל ישראל לא יוזמת הצעות כאלה והפלשתינים בוודאי לא. השאלה היא על אילו פתרונות זמניים שיקטינו את העוינות אתה יכול לחשוב. הרי נתניהו ובנט מדברים על "שלום כלכלי" במושגים כאלה - אם יהיה להם מספיק טוב, אולי העוינות תפחת. לא נראה לי שזה דבר שעובד או יעבוד. אז מה כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון היחיד שיכול לעבוד: שתי מדינות, לשני עמים, בשני עברי הירדן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |