בתשובה לנועה ו, 11/08/14 14:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אל הציפור הוא אולי השיר הציוני ביותר. השיר הזה הספיק כדי להגדיר את ביאליק כמשורר הלאומי של התנועה הציונית. ודרך אגב, שירי ההתנערות מהדת לא פוסלים את לאומיותו כי: א. הוא מאפיין את תהליך המודרניזציה וההתנערות מהדת שעברו אז יהודי מזרח אירופה. ב. כפי שצינתי כאן פעמים רבות, זיקה לקהילה דתית אינה זיקה ללאום וכך גם להיפך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה עם להגדיר משהו בתור ה-X ביותר. הוא יותר ציוני מאשר ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב1? מציון תמתי, ציון חמדתי2? שאו ציונה נס ודגל3? שירי הפיכס-בית-מדרש לא פוסלים את לאומיותו, כמו ששירי החשק לא פוסלים את לאומיותו. אבל הם חלק לא מבוטל, ולדעתי - אף יותר גדול משירי הלאום שלו. ב. כפי שציינת כאן פעמים רבות, ארז לנדוור סבור שזיקה לקהילה דתית אינה זיקה ללאום וכך גם להיפך. זה עוד לא הופך את זה לאמת מדוייקת, ודאי שלא במקרה של לאום-דת כמו העם היהודי. 1 לא, אל תגיד לי שיהודה הלוי היה לא-ציוני כי הוא לא חי בסוף המאה ה-19 ולא היה חלק מתרבות היידיש. או בעצם, תגיד. אני יודעת שתגיד את זה. 2 אבל מנחם-מנדל דוליצקי דווקא כן. 3 וגם נוח רוזנבלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביאליק לא כתב שירי פיכס-בית-מדרש. לפי זכרוני על שיריו, הגם שאיני מומחה בהם, כאב לו מאוד המצב שבתי המדרש ברוסיה התרוקנו מתלמידים בעקבות רפורמות תרבותיות שעבר העם היהודי ברוסיה בימיו. כתב כמה שירים בנידון. זכור לי שיר שלו שניקרא נדמה לי ''מאחורי ארון הספרים'' ואם איני טועה בשיר זה או אחר הוא כתב על ''קול צרצר'' בבית המדרש כראיה על כך שהמקום נטוש. הוא הפסיק להיות דתי מחמיר (או אולי הפך להיות דתי רפורמי, או דתי פרוגרסיבי) - אבל העריץ את התרבות היהודית לדורותיה. כתב את ''ספר האגדה'' על אגדות חז''ל. הוא הנהיג בתל אביב , בבניין שנקרא ''אוהל שם'' חגיגת ''ליל שבת'' בכל ערב יום שישי (חלופה רפורמיסטית לטקסי ערב שבת הדתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דתי רפורמי, וגם פרוגרסיבי לא. הוא הפך לדתל"ש. עם כל המטען של דתל"ש. דוגמא לשיר פיכס-בית-מדרש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פיכס ביצירה הזאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוירת הרקבון, הגויעה, הקמילה העולה מכל שורה ושורה, כמעט? בִּנְעוּרַי שָׁמַעְתִּי אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת, רָאִיתִי הָעוֹבְדִים הָאִלְּמִים הַלָּלוּ; מִצְחוֹתָם הַקְּמוּטִים, עֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת וּפְנֵיהֶם הַחִוְּרִים – כְּמוֹ רַחֲמִים שָׁאָלוּ. כָּל-קֶמֶט וּמֶבָּט לִי דוּמָם הִבִּיעַ רְגָשׁוֹת נֶחְנָקוּ, נִיצוֹצוֹת שֶׁכָּבוּ; כָּל-קֶמֶט וּמֶבָּט מוֹרָשַׁי הֵנִיעַ, וַיְסַלֵּד לְבָבִי וּקְרָבַי נִצְרָבוּ. אַךְ מִדֵּי אֶזְכְּרָה אֶת-קוֹלָם, הָהּ קוֹלָם הַבּוֹכֶה בַלֵּילוֹת כְּאֶנְקַת חֲלָלִים, יְשַׁוַּע לְבָבִי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל-מָה הֵמָּה כָלִים? _____________ לא היצירה פיכס, מה שהיא מעבירה הוא שבית המדרש הוא פיכס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הבנתי ואני מסכים. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם חבר בעניין "הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל-מָה הֵמָּה כָלִים?" (וזה לא שאני מנהל שיחות כלה לעתים תכופות). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |